נכתב על ידי: ליאון טרוצקי
פורסם על ידי: לא ידוע
מקור: לא ידוע
קידוד רשת: גל.י
חברים מסוימים, או חברים לשעבר, כמו למשל ברונו ריצי, בשכחם את דיוני העבר ואת החלטות האינטרנציונל הרביעי, מנסים להסביר את הניתוח האישי שלי בנוגע למדינה הסובייטית באופן פסיכואנליטי. "משום שטרוצקי השתתף במהפכה הרוסית, קשה לו לעזוב את רעיון מדינת הפועלים כאילו היה צריך להתכחש למטרת כל חייו", וכו'. אני חושב שפרויד הזקן, שהיה חריף ביותר, היה תולש את אוזניהם של פסיכואנליטיקאים מסוג זה. כמובן, מעולם לא הייתי מסתכן בביצוע פעולה שכזו בעצמי. בכול זאת אני מעז להבטיח למבקרי שסובייקטיביות וסנטימנטליות אינן מנת חלקי אלא מנת חלקם.
התנהגות מוסקבה, שעברה את כל גבולות השפלות והציניות, מעוררת בקלות מרד בכל מהפכן פרולטרי. מרד גורם לצורך בדחייה. כשהכוחות לפעולה מיידית חסרים, מהפכנים חסרי סבלנות נוטים למצוא מפלט בשיטות מלאכותיות. כך נוצרת, למשל, הטקטיקה של הטרור האינדיבידואלי. לעתים קרובות יותר, נלקח מפלט בביטויים חריפים, עלבונות וקללות. במקרה הנוגע לנו, חברים מסוימים נוטים בגלוי למצוא פיצוי באמצעות טרור "טרמינולוגי". אולם אפילו מנקודת מבט זו, עצם העובדה של אפיון הביורוקרטיה כמעמד הינה חסרת ערך. אם האספסוף הבונפרטיסטי הוא מעמד - זאת אומרת שהוא ילד בר-קיימא של ההיסטוריה ולא הפלה. אם טפיליותה העשקנית היא "ניצול" במובן המדעי של המונח, זאת אומרת שלביורוקרטיה יש עתיד היסטורי כמעמד שליט שאין לוותר עליו עבור מערכת הכלכלה הנתונה. כאן נמצא הסוף אליו מוביל המרד חסר-הסבלנות כשהוא מתנתק מהמשמעת המרקסיסטית!
כשמכונאי רגשני בוחן מכונית שבה, הבה נאמר, ברחו גנגסטרים ממרדף משטרתי בדרך משובשת, והוא מגלה שהמסגרת מכופפת, הגלגלים יצאו מהמסלול, והמנוע ניזוק חלקית, הוא עשוי לומר באופן די-מוצדק: "זאת לא מכונית - השד יודע מה זה"! הערכה כזו חסרה ערך טכני או מדעי כלשהו, אבל היא מבטאת תגובה לגיטימית של המכונאי למעשים של הגנגסטרים. הבה נניח שאותו מכונאי צריך לתקן את האובייקט אותו הוא כינה "השד-יודע-מה-זה". במקרה זה הוא יתחיל מההכרה בעובדה שלפניו נמצאת מכונית ניזוקה. הוא יקבע אלו חלקים הם עדיין טובים ואלו כבר אי אפשר לתקן על מנת להחליט כיצד להתחיל בעבודה. לפועל המודע-מעמדית תהייה גישה דומה לברית-המועצות. יש לו את הזכות המלאה לומר שהגנגסטרים של הביורוקרטיה הפכו את מדינת הפועלים ל-"השד-יודע-מה-זה". אבל כשהוא עובר מתגובה מתפרצת זו לפתרון הבעיה הפוליטית, הוא חייב להכיר בכך שלפניו מדינת פועלים שניזוקה; שבה מנוע הכלכלה ניזוק, אבל עדיין ממשיך לפעול ויכול להיות מתוקן לגמרי על-ידי החלפת מספר חלקים. כמובן שזוהי רק אנלוגיה. בכל זאת כדאי להתבונן בה.
מספר קולות זועקים: "אם נמשיך להכיר בברית-המועצות כמדינת פועלים, יהיה עלינו לקבוע קטגוריה חדשה: מדינת הפועלים הקונטר-מהפכנית". טיעון זה מנסה לזעזע את הדמיון שלנו על-ידי הנגדת נורמה פרוגרמתית טובה למציאות אומללה, עלובה ואף מעוררת גועל. אבל האם לא צפינו יום-יום מאז 1923 כיצד המדינה הסובייטית מילאה תפקיד קונטר-מהפכני יותר ויותר בזירה הבינלאומית? האם שכחנו את הניסיון של המהפכה הסינית, של השביתה הכללית של 1926 באנגליה, ולבסוף את הניסיון הטרי ביותר של המהפכה הספרדית? ישנם שני אינטרנציונלי פועלים קונטר-מהפכניים לחלוטין. מבקרים אלו שכחו כנראה "קטגוריה" זו. האיגודים המקצועיים של צרפת, בריטניה, ארצות-הברית וארצות אחרות תומכים באופן מלא בפוליטיקה הקונטר-מהפכנית של הבורגנות שלהם. זה אינו מונע אותנו מלכנות אותם איגודים מקצועיים, מלתמוך בצעדים פרוגרסיביים שלהם ומלהגן עליהם כנגד הבורגנות. מדוע בלתי-אפשרי הוא להשתמש באותה שיטה עם מדינת הפועלים הקונטר-מהפכנית? בחשבון אחרון, מדינת פועלים היא איגוד מקצועי שתפש את השלטון. השוני בגישה בשני מקרים אלו ניתן להסבר על-ידי העובדה הפשוטה שלאיגודים המקצועיים יש היסטוריה ארוכה והתרגלנו לראות אותם כמציאות ולא פשוט כ"קטגוריות" בפרוגרמה שלנו. אבל בנוגע למדינת הפועלים התגלתה אי-יכולת להתייחס אליה כעובדה היסטורית אמיתית שלא כפתה עצמה לפרוגרמה שלנו.
האם ניתן לקרוא להתפשטותו הנוכחית של הקרמלין אימפריאליזם? ראשית עלינו להבין איזה תוכן חברתי כלול במונח זה. ההיסטוריה ידעה את ה"אימפריאליזם" של המדינה הרומית שהתבססה על עבודת עבדים, האימפריאליזם של בעלות האדמה הפיאודלית, האימפריאליזם של ההון המסחרי והתעשייתי, האימפריאליזם של המונרכיה הצארית, וכו'. הכוח המניע מאחורי ביורוקרטית מוסקבה הוא ללא ספק המגמה להרחיב את שלטונה, הפרסטיז'ה שלה, את הכנסותיה. זהו יסוד של "אימפריאליזם" במובן הרחב ביותר של המילה, שבעבר היה תכונתן של כל המונרכיות, האוליגרכיות, הקסטות השליטות, שדרות ומעמדות ימי-הביניים. לעומת זאת, בספרות בת-זמננו, לפתות בספרות המרקסיסטית, משמעותו של האימפריאליזם מובנת כמדיניות ההתפשטות של ההון הפיננסי, שלו תוכן כלכלי המוגדר בחדות רבה מאוד. להשתמש במונח "אימפריאליזם" עבור מדיניות החוץ של הקרמלין – מבלי לפרש בדיוק מה משמעותו – פירושו לזהות בפשטות את מדיניות הביורוקרטיה הבונפרטיסטית עם מדיניות הקפיטליזם המונופוליסטי על בסיס כך שגם האחד וגם השני מנצלים כוח צבאי לשם התפשטות. זיהוי שכזה, היכול רק לזרוע בלבול, מתאים הרבה יותר לדמוקרטים זעיר-בורגניים מאשר למרקסיסטית.
הקרמלין משתתף בחלוקה חדשה של פולין, הקרמלין מניח את ידיו על המדינות הבלטיות, הקרמלין פונה לעבר הבלקניים, פרס ואפגניסטן. במילים אחרות, הקרמלין ממשיך את מדיניותו של ואימפריאליזם הצאריסטי. האם אין לנו את הזכות במקרה זה לכנות את מדיניות הקרמלין עצמה אימפריאליסטית? טיעון היסטורי-גיאוגרפי זה אינו משכנע יותר מאף אחד מהאחרים. המהפכה הפרולטרית, שהתרחשה על שטח האימפריה הצאריסטית, ניסתה מעצם התחלתה לכבוש ולתקופה מה כבשה את הארצות-הבלטיות; ניסתה לחדור לרומניה ולפרס, ובזמן מסוים הובילה אח צבאותיה עד לוורשה (1920). קווי ההתפשטות המהפכנית היו זהים לאלו של הצאריזם, משום שמהפכה אינה משנה תנאים גיאוגרפיים. זוהי בדיוק הסיבה לכך שהמנשביקים דיברו כבר באותה עת על האימפריאליזם הבולשביקי כמושאל ממסורות הדיפלומטיה הצאריסטית. הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית פונה בשמחה לטיעון זה גם כעת. אין לנו כל סיבה, אני חוזר, לחקות אותם בכך.
אולם מלבד האופן בו יש לנתח את מדיניות ההתפשטות של ברית-המועצות-עצמה, נשארת בעינה שאלת הסיוע שמספקת מוסקבה למדיניות האימפריאליסטית של ברלין. כאן, בראש ובראשונה, יש להבין שבתנאים מסוימים - עד לדרגה מסוימת ובצורה מסוימת - תמיכה באימפריאליזם זה או אחר תהיה בלתי-נמנעת אפילו למדינת פועלים בריאה לחלוטין - בגלל חוסר האפשרות להימלט מכבלי היחסים העולמיים האימפריאליסטיים. ללא כל ספק, שלום ברסט-ליטובסק חיזק באופן זמני את האימפריאליזם הגרמני בנגד צרפת ואנגליה. מדינת פועלים מבודדת אינה יכולה שלא לתמרן בין המחנות האימפריאליסטים העוינים. תמרון משמעותו לתמוך זמנית באחד מהם כנגד השני.
לדעת בדיוק איזה אחד משני המחנות מביא יותר יתרון, או הוא פחות מסוכן, על מנת לתמוך בו ברגע מסוים - זוהי אינה שאלה של עקרון אלא של חישוב פרקטי וחיזוי העתיד. המגרעת ההכרחית הנגרמת כתוצאה מתמיכה כפויה זו למדינה בורגנית אחת כנגד השניה מקבלת יותר מפיצוי בכך שלמדינת הפועלים המבודדת ניתנת האפשרות להמשיך ולהתקיים.
אבל ישנם תמרונים וישנם תמרונים. בברסט-ליטובסק הקריבה הממשלה הסובייטית את העצמאות הלאומית של אוקראינה כדי להציל את מדינת הפועלים. אף אחד לא יכל לדבר על בגידה באוקראינה, משום שכל הפועלים בעלי התודעה המעמדית הבינו את האופי הכפוי של קרבן זה. שונה לגמרי הדבר הוא עם פולין. הקרמלין מעולם ובשום מקום לא הציג את השאלה כאילו נכפה עליו להקריב את פולין. להפך; הוא מתפאר בציניות בקומבינציה שלו, שמעליבה, ובצדק, את הרגשות הדמוקרטיים היסודיים ביותר של המעמדות והעמים המדוכאים בכל העולם ובכך מחליש באופן קיצוני את המצב הבינלאומי של ברית-המועצות. השינויים הכלכליים במחוזות הכבושים לא מפצים על כך אפילו בעשירית!
כל מדיניות החוץ של הקרמלין באופן כללי מתבססת על ייפוי נבזי של האימפריאליזם ה"ידידותי" וכך מובילה להקרבת האינטרסים היסודיים של תנועת הפועלים העולמית למען יתרונות משניים ובלתי-יציבים. לאחר חמש שנים של תעתוע הפועלים בסיסמאות ל"הגנת הדמוקרטיות", עסוקה כעת מוסקבה בחיפוי על מדיניות הביזה של היטלר. זה, כשלעצמו, עדיין לא הופך את ברית-המועצות למדינה אימפריאליסטית. אבל סטלין והקומינטרן שלו הם כעת, ללא ספק, הסוכנות רבת-הערך ביותר של האימפריאליזם.
אם אנו רוצים להגדיר בדיוק את מדיניות החוץ של הקרמלין, עלינו לומר שזוהי מדיניות של הביורוקרטיה הבונפרטיסטית של מדינת פועלים מנוונת הנתונה בכיתור אימפריאליסטי. הגדרה זו אינה כה קצרה או מצלצלת כמו "מדיניות אימפריאליסטית", אבל היא מדויקת יותר.
כיבוש פולין על-ידי גייסות הצבא האדום הינו לבטח "הרע במיעוטו" בהשוואה לכיבוש אותו שטח על-ידי גייסות נאציים. אבל רע במיעוטו זה הושג משום שלהיטלר הובטחה השגת רע גדול יותר. אם מישהו מצית, או מסייע להצית בית ולאחר מכן מציל חמש מתוך עשר שוכניו של הבית במטרה להפוך אותם לעבדים-למחצה שלו, זהו לבטח רע קטן יותר מאשר לשרוף את כל העשר. אבל מוטל בספק הוא אם למצית זה מגיעה מדליה עבור החילוץ. אם בכל זאת היתה מוענקת לו מדליה, צריך להוציא אותו להורג מיד לאחר מכן כמו במקרה של הגיבור באחד מהרומנים של ויקטור הוגו.
רובספייר אמר פעם שאנשים לא אוהבים מיסיונרים עם כידונים. בזאת הוא התכוון לומר שאי-אפשר לכפות רעיונות ומוסדות מהפכניים על אנשים אחרים באמצעות אלימות צבאית. מחשבה זו אינה מעידה, כמובן, על איסור התערבות צבאית בארצות אחרות על מנת לשתף פעולה עם מהפכה. אבל התערבות כזו, כחלק של מדיניות מהפכנית בינלאומית, צריכה להיות מובנת על-ידי הפרולטריון הבינלאומי, צריכה להתאים לשאיפות ההמונים העמלים של הארץ שלשטחה נכנסים הגייסות המהפכניים. תורת הסוציאליזם בארץ אחת אינה יכולה, כמובן, ליצור סולידריות בינלאומית פעילה זו שרק היא יכולה להכין ולהצדיק התערבות צבאית. הקרמלין מציב ומסביר את שאלת ההתערבות הצבאית, כמו כל שאלות האחרות של מדיניותו, באופן עצמאי לגמרי מהרעיונות והרגשות של מעמד הפועלים הבינלאומי. בגלל זה, "ההצלחות" הדיפלומטיות האחרונות של הקרמלין מעמידות את ברית-המועצות בסכנה מפלצתית ומביאות בלבול קיצוני לשורות הפרולטריון העולמי.
אבל אם השאלה עומדת כך - אומרים מספר חברים - האם נכון הוא לדבר על הגנת ברית-המועצות והמחוזות הכבושים? הלא נכון יותר הוא לקרוא לפועלים ולפלאחים בשני חלקיה של פולין לשעבר להתקומם נגד היטלר כמו גם נגד סטלין? כמובן, זה מושך מאד. אם תפרוץ מהפכה בגרמניה ובברית-המועצות בעת ובעונה אחת, כולל במחוזות שנכבשו לאחרונה, זה יפתור הרבה שאלות במכה אחת. אבל מדיניותנו אינה יכולה להתבסס רק על צירוף הנסיבות הרצוי ביותר, המשמח ביותר. השאלה מוצבת כך: מה לעשות אם היטלר, לפני שיימחץ על-ידי מהפכה, יתקוף אח אוקראינה לפני שהמהפכה תמחץ את סטלין? האם ילחמו תומכי האינטרנציונל הרביעי במקרה זה נגד צבאותיו של היטלר כפי שהם נלחמו בספרד בשורות הצבאות הרפובליקניים נגד פרנקו? לחלוטין ובלב שלם אנו למען אוקראינה סובייטית עצמאית (מהיטלר ומסטלין). אבל מה לעשות אם, לפני השגת עצמאות זו, ינסה היטלר לתפוש את אוקראינה כשהיא תחת השליטה של הביורוקרטיה הסטליניסטית? עונה האינטרנציונל הרביעי: כנגד היטלר נגן על אוקראינה זו המשועבדת על-ידי סטלין.
מה פירושה של הגנה "בלתי-מותנית" על ברית-המועצות? פירושה הוא שאין אנו מציבים תנאים כלשהם לבירוקרטיה. פירושה הוא שללא תלות במניע ובגורמים של המלחמה אנו מגנים על הבסיס החברתי של ברית-המועצות, אם היא מועמדת בסכנה על-ידי האימפריאליזם.
אומרים מספר חברים: "ואם יפלוש מחר הצבא האדום להודו ויתחיל לדכא תנועה מהפכנית שם, האם, במקרה זה, נתמוך בו"? צורה כזו של הצגת השאלה אינה עקבית כל עיקר. מעל לכל לא ברור הוא מדוע נזכרת הודו? האין זה פשוט יותר לשאול: אם הצבא האדום מאיים על שביתות פועלים או מחאות איכרים כנגד הביורוקרטיה בברית-המועצות, האם נתמוך בו או לא? מדיניות חוץ הינה המשכה של מדיניות הפנים. מעולם לא הבטחנו לתמוך בכל הפעולות של הצבא האדום שהוא מכשיר בידי הביורוקרטיה הבונפרטיסטית. הבטחנו להגן רק על ברית המועצות כמדינת פועלים ועל אותם דברים שבה השייכים למדינת פועלים בלבד.
פלפלן מיומן יאמר: אם הצבא האדום, ללא תלות באופי ה"עבודה" המתבצעת על ידו, יוכה על-ידי ההמונים המתקוממים בהודו, זה יחליש את ברית-המועצות. לזאת נענה: מחיצת התנועה המהפכנית בהודו, בשיתוף הפעולה של הצבא האדום, תהווה סכנה גדולה יותר לאין ערוך לבסיס החברתי של ברית-המועצות מאשר תבוסה ארעית לגייסות הקונטר-מהפכניים של הצבא האדום בהודו. בכל מקרה יידע האינטרנציונל הרביעי כיצד להבחין היכן ומתי פועל הצבא האדום אך ורק ככלי של הריאקציה הבונפרטיסטית והיכן הוא מגן על הבסיס החברתי של ברית-המועצות.
איגוד מקצועי המונהג על-ידי נוכלים ריאקציוניים מארגן שביתה כנגד פועלים כושיים לענף מסוים של התעשייה. האם נתמוך בשביתה מחפירה שכזו? בודאי שלא. אבל הבה נדמיין שהמעבידים, בנצלם את השביתה הנתונה, ינסו לחסל את האיגוד המקצועי ולהפוך באופן כללי לבלתי-אפשרית את ההגנה-העצמית המאורגנת של הפועלים. במקרה זה נגן על האיגוד המקצועי כעניין המובן מאליו למרות הנהגתו הריאקציונית. מדוע מדיניות זו אינה ניתנת ליישום לגבי ברית-המועצות?
האינטרנציונל הרביעי קבע באופן איתן שבכל הארצות האימפריאליסטיות, ללא קשר לעובדת היותן בברית עם ברית-המועצות או במחנה העוין לה, המפלגות הפרולטריות חייבות לפתח במשך המלחמה את מלחמת המעמדות עם המטרה של תפישת השלטון. באותו זמן הפרולטריון של הארצות האימפריאליסטיות חייב לא להתעלם מהאינטרסים של הגנת ברית-המועצות (או אלו של המהפכות הקולוניאליות), ובמקרה של צורך ממשי חייב לפנות לפעולה ההחלטית ביותר, למשל שביתות, מעשי סבוטז' וכדומה. התקבצויות הכוחות מאז שהאינטרנציונל הרביעי ניסח כלל זה השתנו באופן רדיקלי. אבל הכלל עצמו שומר על כל ערכו. אם אנגליה וצרפת יאיימו מחר על לנינגרד או מוסקבה, הפועלים הבריטיים והצרפתיים יהיו חייבים לנקוט בצעדים הנמרצים ביותר-על מנת לעכב את משלוח החיילים והאספקה הצבאית. אם היטלר ימצא עצמו כפוי, על-ידי ההיגיון של המצב, לשלוח לסטלין אספקה צבאית, לפועלים הגרמניים, להפך, לא תהיה סיבה כלשהי לפנות במקרה מסוים לשביתות או לסבוטז'. אף אחד, אני מקווה, לא יציע פתרון אחר כלשהו.
מספר חברים הופתעו, מסתבר, מכך שדיברתי במאמרי (ברית-המועצות במלחמה) על שיטת "הקולקטיביזם הביורוקרטי" כאפשרות תיאורטית. הם גילו בזאת אף רביזיה מוחלטת של המרקסיזם. זוהי כנראה אי-הבנה. להבנה המרקסיסטית של כורח היסטורי אין ולא כלום עם פטליזם. הסוציאליזם אינו ניתן להגשמה "כשלעצמו", אלא כתוצאה מהמאבק של כוחות-חיים, מעמדות ומפלגותיהם. יתרונו המכריע של הפרולטריון במאבק זה נעוץ בעובדה שהוא מייצג קידמה היסטורית, בעוד שהבורגנות מגלמת ריאקציה ושקיעה. בדיוק פה המקור לביטחוננו בניצחון. אבל יש לנו הזכות המלאה לשאול את עצמנו: איזו צורה תלבש החברה אם כוחות הריאקציה ינצחו.
המרקסיסטים ניסחו פעמים אין-ספור את האלטרנטיבה: סוציאליזם או חזרה לברבריות. לאחר "הניסיון" האיטלקי חזרנו אלפי פעמים: קומוניזם או פשיזם. המעבר האמיתי לסוציאליזם חייב להראות יותר מורכב לאין-ערוך, יותר הטרוגני, יותר סתירתי ממה שנחזה בסכימה ההיסטורית הכללית. מרכס דיבר על הדיקטטורה של הפרולטריון וגוויעתה העתידית, אבל לא אמר מאומה על ההתנוונות הביורוקרטית של הדיקטטורה. התבוננו וניתחנו אה הניסיון הראשון בהתנוונות שכזו. האם זוהי רביזיה של המרקסיזם?
מהלך המאורעות הצליח להראות שהתעכבותה של המהפכה הסוציאליסטית מולידה את התופעות הודאיות של הברבריזם - אבטלה כרונית, התרוששות של הזעיר-בורגנות, פשיזם, ולבסוף מלחמות השמדה שאינן פותחות כל דרך חדשה. איזו צורות חברתיות ופוליטיות יכול ה"ברבריזם" החדש ללבוש אם אנו מכירים תיאורטית בכך שהאנושות אינה מסוגלת לרומם עצמה לסוציאליזם? יש לנו את האפשרות לבטא עצמנו בנושא זה באופן קונקרטי יותר ממרקס. פשיזם מצד אחד, החנוונות של המדינה הסובייטית מצד שני – מסמנים את הצורות החברתיות והפוליטיות של הניאו-ברבריזם. לאלטרנטיבה מסוג זה - סוציאליזם או שיעבוד טוטליטרי - יש לא רק עניין תיאורטי, אלא חשיבות עצומה באגיטציה, משום שלאורה הצורך במהפכה סוציאליסטית מופיע בצורה החיה ביותר.
אם נדבר על רביזיה של מרקס, הרי זוהי למעשה הרביזיה של אותם חברים החוזים סוג חדש של מדינה, "לא-בורגנית" ו"לא-פועלית". משום שהאלטרנטיבה שפותחה על-ידי מובילה אותם למשוך את מחשבותיהם עד למסקנה ההגיונית שלהן, חלק ממבקרים אלה, הנבהלים מהמסקנות של התיאוריה שלהם עצמם, מאשימים אותי... ברביזיה של המרקסיזם. אני מעדיף להתייחס לכך פשוט כאל התבדחות ידידותית.
במאמרי ברית-המועצות במלחמה השתדלתי להראות שהפרספקטיבה של חברת ניצול לא-פועלית ולא-בורגנית, או "קולקטיביזם ביורוקרטי", הינה הפרספקטיבה של התבוסה המוחצת והשקיעה של הפרולטריון הבינלאומי, הפרספקטיבה של הפסימיזם ההיסטורי העמוק ביותר. האם ישנן הצדקות אמיתיות איזשהן לפרספקטיבה שכזו? לא מיותר לבדוק זאת בין אויבינו המעמדיים.
בשבועון של העיתון הנודע Paris-Soir מ-31 באוגוסט 1939, מדווחים על שיחה מאלפת במיוחד בין השגריר הצרפתי קולונדר (Coulondre) להיטלר ב-25 באוגוסט, בעת השיחה האחרונה שלהם (מקור מידע זה הוא ללא ספק קולונדר עצמו). היטלר מדבר בלהט, מתפאר באמנה שחתם עם סטלין ("אמנה ריאליסטית") ו"מביע צער" על כך שיישפך דם גרמני וצרפתי.
"אבל", מציין קולונדר, "סטלין גילה דו-פרצופיות גדולה. המנצח האמיתי (במקרה של מלחמה) יהיה טרוצקי. האם חשבת על כך?"
"אני יודע", משיב הפיהרר, "אבל מדוע נתנו צרפת ובריטניה חופש פעולה מלא לפולין?", יכוי.
אדונים אלה אוהבים לתת שם אישי לרוח הבלהות של המהפכה. אבל כמובן שזוהי לא המהות של שיחה דרמטית זו בעצם הרגע שהיחסים הדיפלומטיים נותקו. נציג הדמוקרטיה-האימפריאליסטית, הנבעת עד לשד עצמותיו, מפחיד את יריבו: "לא מן הנמנע שהמלחמה תעורר מהפכה".
"אני יודע", עונה היטלר, כאילו היתה זו שאלה שהוכרעה מזמן. "אני יודע". איזה דו-שיח מדהים!
שניהם, קולונדר-והיטלר, מייצגים את הברבריזם המתפשט לרוחב אירופה. באותה עת אף אחד מהם אינו מטיל ספק בכך שהברבריזם שלהם ינוצח על-ידי מהפכה סוציאליסטית. זוהי כעת התודעה של המעמדות השליטים של כל הארצות הקפיטליסטיות בעולם. הדמורליזציה המלאה שלהם היא אחת היסודות החשובים ביותר ביחסי הכוחות המעמדיים. לפרולטריון הנהגה מהפכנית צעירה וחלשה עדיין. אולם הנהגת הבורגנות נרקבת על רגליה. כבר בפתיחת המלחמה שממנה לא יכלו הם להימנע, משוכנעים אדונים אלו מראש בהתמוטטות משטרם. עובדה זו לבדה חייבת להיות עבורנו מקור האופטימיזם שאי-אפשר לנצחו!