תכנית המעבר

גסיסתו של הקפיטליזם ותפקידי האינטרנציונל ה-4

התקבלה על ידי ועידת היסוד של האינטרנציונל הרביעי בספטמבר 1938

תוכן

הקדמה

התנאים המוקדמים האובייקטיביים למהפכה הסוציאליסטית

הפרולטריון והנהגותיו

תכנית מינימום ותכנית מעבר

סולם שכר נייד וסולם שעות-עבודה נייד

האיגודים המקצועיים בתקופת המעבר

ועדי מפעלים

"סודות מסחריים" והפיקוח הפועלי על התעשייה

נישול קבוצות מסוימות של בעלי-הון

הפקעת הבנקים הפרטיים והעברת מערכת האשראי לידי המדינה

משמרות שביתה - משמרות הגנה - מיליציה פועלית - חימוש הפרולטריון

ברית הפועלים והאיכרים

המאבק נגד האימפריאליזם ונגד המלחמה

ממשלת פועלים ואיכרים

הסובייטים (מועצות)

הארצות הנחשלות ותכנית תביעות המעבר

תכנית תביעות המעבר בארצות הפשיסטיות

ברה"מ ומשימות תקופת המעבר

נגד האופורטוניזם והרביזיוניזם חסר-העקרונות

נגד הכיתתיות

פנו דרך לנוער ! פנו דרך לנשים העובדות !

תחת דגל האינטרנציונל ה-4

הקדמה

המסמך הנקרא "גסיסתו של הקפיטליזם ותפקידי האינטרנציונל ה-4", או "תכנית-המעבר", התקבל בועידת היסוד של האינטרנציונל הרביעי, בספטמבר 1938. הקמתו של האינטרנציונל החדש היתה התפקיד שהציבה לעצמה האופוזיציה השמאלית הבינלאומית ובראשה ליאון טרוצקי החל מ-1933, לאחר התבוסה הגדולה ביותר בתולדות מעמד הפועלים הבינלאומי, עלייתו של היטלר לשלטון והכניעה ללא קרב של מעמד-הפועלים הגרמני. כניעה זו היתה תוצאה של מדיניות ההנהגות שעמדו בראשו, הסוציאל-דמוקרטיה והמפלגה הקומוניסטית. למרות שסכנת-מוות ריחפה מעל ראש מנהיגיהן, אם יעלו הנאצים לשלטון, סרבו מנהיגי שתי המפלגות, עד לעלייתו של היטלר לשלטון ולאחר מכן, להכין את מעמד הפועלים למערכה, לארגנו, לחמשו למלחמה אכזרית, לחיים ולמוות, נגד הפתרון האחרון של הבורגנות במשבר - הפשיזם.

למרות שבגידתה של ההנהגה הסטליניסטית היתה צפויה, לא ניתן היה לחזותה בביטחון. החל מ-1928 פילגה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית את מעמד הפועלים במדיניות אולטרה-שמאלית שראתה בסוציאל-דמוקרטיה את האגף המתון של הפשיזם. היא סירבה לקרוא להנהגה הסוציאל-דמוקרטית להקים חזית מאוחדת נגד היטלר, גם כאשר סכנת השתלטותו הפכה קרובה ומוחשית ביותר. כאשר היא התממשה, הבטיחו מנהיגיה כי משטרו של היטלר לא יחזיק מעמד יותר מכמה חודשים וכי אז יגיע תורם. הקומינטרן הכריז כי מדיניותה של המפלגה הגרמנית היתה ללא דופי. שום מפלגה המשתייכת לקומינטרן לא הרימה קולה נגד האחראים לתבוסה. עבור טרוצקי פירוש הדבר היה כי האינטרנציונל ה-3 מת לצורכי המהפכה העולמית. יש להתחיל בהקמת האינטרנציונל ה-4 .

השנים הבאות הביאו עמן הוכחות נוספות לכך. החל מ-1935 עשה הקומינטרן צעד נוסף בהכריזו על מדיניות החזית העממית, כלומר של השתתפות בחזית אחת עם הבורגנות האימפריאליסטית נגד הפשיזם. מדיניות זו (בצרפת, ספרד) כבלה את ניסיונותיו האחרונים של מעמד הפועלים האירופי לאחוז בשלטון לפני מלחמת העולם ה-2, ובכך היתה אחראית לזה שההמונים באירופה מצאו עצמם, פעם שניה בתקופת דור אחד, בשדה הקטל והטבח, משלמים בדם ובסבל בל-יתואר, יחד עם מאות מיליוני בני העמים הקולוניאליים, את מחיר ריקבונו של האימפריאליזם מחד ומחיר בגידתן של הנהגותיו, מאידך.

"תכנית-המעבר" סיכמה את ניסיון שנים אלה: את גלישתה של האנושות לעבר הברבריות (מלחמות, משברים כלכליים, אבטלה, פשיזם), את בגידת הסטליניזם והרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי, את הגורל המר המצפה למעמד הפועלים בהעדר ההנהגה המהפכנית, כפי שהוכיח בצורה טראגית הניסיון הספרדי הטרי.

לאחר מלחמת העולם השנייה וכתוצאה מהסבל הנורא שמלחמה זו הביאה, התפרצו מאבקים מהפכנים אדירים. האינטרנציונל הרביעי, אשר נפל קורבן לרוויזיוניזים חסלני הידוע כפבלואיזם, נגרר אחר הנהגות סטלינסטיות ולאומניות. כתוצאה לא הייתה להמונים הנאבקים כנגד הקפיטליזם הנהגה מהפכנית. במצב זה תחת לחץ ההמונים ארגוני גרילה זעיר בורגנים סטלניסטים ולאומנים בסין, בקובה, בויטנאם וכו', עשו מהפכות חברתיות על בסיס מאבק האיכרות אך עקב תלותם בברה"מ ואופי הנהגתם הקימו משטרים בירוקרטיים סטלניסיטים הבולמים את המאבק המהפכני ומסכנים את קיומן של מהפכות אלו. בניגוד למהפכה הפרולטרית הסובייטית אשר התנוונה עקב בדידותה של המהפכה ונחשלותה הכלכלית מזרח אירופה, מדינות אלו נולדו מעוותות. במקומות אחרים ב"עולם השלישי" לחץ ההמונים על התנועות לשחרור לאומי תחת הנהגות בורגניות או זעיר בורגניות הביאו לעצמאות לאומית פורמלית של מדינות קולוניאליות למחצה אך מבלי למגר את יחסי הקניין הבורגנים.

בהעדר הנהגה מהפכנית התנועה המהפכנית "הספונטנית" לא הצליחה לגבור על הקפיטליזם הגלובלי והיא נבלמה על ידי ההנהגה הזעיר בורגנית בסוף שנות השישים (צרפת ואיטליה ב- 1968) ובראשית שנות השבעים (צ'ילה, פורטוגל, וכו'). כתוצאה מבלימת המאבק המהפכני חלה מאז 1974 ועד לשנים האחרונות נסיגה גדולה במאבקים של ההמונים. האירוע החשוב ביותר בתקופה זו היה קריסתה של ברה"מ ועמה החזרתן של ארצות מזרח אירופה לשליטת הבורגנות.

אם המהפכה הרוסית של 1917 הוכיחה אספקט אחד של תיאורית המהפכה המתמדת של ליאון טרוצקי, דהינו כי בתקופת האימפריאליזם לא ניתן להפריד בין המהפכה הדמוקרטית בארצות הסמי-קולוניאליות לבין המהפכה הפרולטרית הסוציאליסטית, קריסתה של ברה"מ הוכיחה אספקט נוסף של תיאוריה זו, דהינו כי לא ניתן לבנות סוציאליזם בארץ אחת או מספר ארצות, כי בניגוד לתיאוריות הלאומנית הסטלניסטיות ללא מהפכה עולמית אין אפשרות לבנות סוציאליזם.

הניוון הממשי של ברה"מ החל עם עלייתו של סטלין לשלטון ב-1924 לאחר מותו של לנין. הסטלניסטים הרוסיים היו הביטוי למהפכת הנגד הפוליטית, אשר התפשטה כסרטן על כל גוף המדינה הסובייטית והחליש אותה, כאשר תחת הלחץ הכלכלי של האימפריאליזם הוא הביא לקריסתה. אולם תהליך הרסטורציה הקפיטליסטית של רוסיה רחוק מלהסתיים. רוסיה היא מדינה בורגנית אולם כוח העבודה עדיין אינו סחורה. מעמד בורגני קיים אך בשלבו העוברי בלבד וחוק הערך עדין לא הפך להיות חוק כללי. יש הפרטה אך היא רחוקה מלהיות מלאה. תקופה של מלחמות, מלחמות אזרחים מהפכות ומהפכות נגד יכריעו את גורלה של רוסיה בתקופה הבאה.

תהליך זה הוא גם שיקבע את גורלן של סין, ויטנאם וקובה, אשר ההנהגה הזעיר בורגנית שלהן מסכנת את המשך קיומן כמדינות פועלים ולו מעוותות. בשנים שלאחר קריסת ברה"מ היינו גם עדים לפניה חדה ימינה של הזעיר בורגנות הלאומנית במדינות הסמי-קולוניאליות. במלחמת המפרץ מדינות כמצרים תמכו באימפריאליזם האמריקאי נגד עיראק. במלחמת אפגניסטן אפילו הסולטה הפלסטינית תמכה בטבח העם האפגני.

השנים האחרונות היו לשנים של התעוררות מהפכנית מחודשת, בעוד המשבר הכלכלי העולמי הולך ומעמיק ולבורגנות אין כל פתרון כלכלי למשבר זה. חיל החלוץ למאבק המהפכני המחודש היו ההמונים הפלסטינים שיצאו להלחם בכובש הציוני. ההנהגה הבורגנית בראשותו של ערפאת הנמצאת בלחץ ההמונים הפלסטינים מנסה לתמרן באופן בונפרטיסטי בין הלחצים הצולבים של הציונות והאימפריאליזם מחד ושל הפועלים וההמונים מאידך, אך בסופו של דבר משתפת במידה גדולה פעולה עם המדכאים של העם הפלסטיני. למרות תפקידן של ההנהגות הפוליטיות הערביות כחגורת תמסורת בין האימפריאליזם ובין ההמונים, במקרה של מלחמה עם ישראל ופטרוניה אינטרס ההמונים הוא בתבוסת הציונות והאימפריאליזם. מדיניות זו של תבוסה מהפכנית דורשת חזית-מאוחדת אנטי-אימפריאליסטית עם המדינות והארגונים הקיימים של העמים המדוכאים אך מבלי להעניק להם שום תמיכה פוליטית.

תנועת ה"אנטי-גלובליזציה" יצאה מהשליטה של האימפריאליזם ושל הארגונים הלא-ממשלתיים המשרתים את האינטרסים של הבורגנות. בארגנטינה המשבר פותח אפשרות של מהפכה סוציאליסטית בהנהגה מהפכנית טרוצקיסטית של מפלגת הפועלים. התעוררות מהפכנית זאת הפכה את הקמתו מחדש של האינטרנציונל הרביעי לצורך דחוף, אינטרנציונל שילכד את המיליטנטים, המכירים בצורך העליון בבניית הנהגה מהפכנית עולמית ובהקמת מפלגות מהפכניות בכל ארץ וארץ.

בדצמבר 1972 תרגמה קבוצת "אוונגרד" לעברית את תוכנית המעבר. תרגום אותו אנו מפיצים מחדש כאשר אנו משנים רק את ההקדמה.

ינואר 2002

התנאים-המוקדמים האובייקטיביים למהפכה הסוציאליסטית

המצב המדיני העולמי בכללו מתאפיין בראש ובראשונה על ידי המשבר ההיסטורי של הנהגת הפרולטריון.

התנאי-המוקדם הכלכלי למהפכה פרולטרית הגיע זה מכבר לרמה הגבוהה ביותר אליה ניתן להגיע במסגרת הקפיטליזם. כוחות-הייצור של האנושות חדלו לצמוח. ההמצאות החדשות וההישגים הטכניים החדשים שוב אינם מובילים להגדלת העושר החומרי. בתנאי המשבר החברתי של השיטה הקפיטליסטית כולה, מנחיתים המשברים הנסיבתיים על ההמונים מחסור וסבל במידה הולכת וגוברת. גידול האבטלה, מצדו, מעמיק את המשבר הפיננסי של המדינה, וחותר תחת מערכות המטבע המתנודדות. הממשלות, אם דמוקרטיות ואם פשיסטיות, צועדות מפשיטת רגל אחת לרעותה.

הבורגנות עצמה אינה רואה כל מוצא. בארצות בהן היא נאלצה כבר לשחק על הקלף האחרון, הוא הפשיזם, צועדת היא כעת בעיניים עצומות לקראת אסון כלכלי וצבאי. בארצות הפריבילגיוניות מבחינה היסטורית, היינו באותן ארצות בהן יכולה היא עדיין להרשות לעצמה, למשך זמן מה, את המותרות של דמוקרטיה על חשבון ההצבר הלאומי הקודם (בריטניה, צרפת, ארה"ב וכו'), נמצאות כל מפלגות ההון המסורתיות במצב של מבוכה, הגובל לרגעים בשיתוק כל כוח-רצון. חרף האופי הנחוש שהתיימר ה"ניו-דיל" להציג בתקופתו הראשונה, מבטא הוא אך צורה מיוחדת של מבוכה אשר תיתכן רק בארץ בה הצליחה הבורגנות לצבור עושר בלי גבול. המשבר הנוכחי, הרחוק עדיין מקצו, כבר השכיל להראות כי מדיניות ה"ניו-דיל" בארה"ב, לא יותר ממדיניות החזית העממית בצרפת, אינה מתווה כל מוצא חדש מן המבוי-הסתום הכלכלי.

בתחום היחסים הבינלאומיים אין המחזה נאה יותר. תחת הלחץ הגובר של השקיעה הקפיטליסטית הגיעו הניגודים האימפריאליסטיים לגבול אשר מעבר לו חייבים הסכסוכים השונים והתנגשויות הדמים (חבש, ספרד, המזרח-הרחוק, מרכז אירופה...), באורח בלתי נמנע להתלכד לכדי התלקחות עולמית אחת. הבורגנות מודעת, כמובן, את סכנת המוות שטומנת בחובה מלחמה חדשה לגבי שלטונה. אולם כיום - לאין ערוך פחות מאשר ערב שנת 1914 - מסוגלת היא למנוע את המלחמה.

כל הפטפוטים הגורסים שעדיין אין התנאים ההיסטוריים "בשלים" לסוציאליזם, אינם אלא פרי בורות או רמאות ביודעין. התנאים-המוקדמים האובייקטיביים למהפכה פרולטרית לא רק בשלים; הם אף החלו להרקיב. בלא מהפכה סוציאליסטית, וזאת בתקופה ההיסטורית הקרובה, מאיים אסון לסחוף את התרבות האנושית כל כולה. הכל תלוי בפרולטריון, היינו בראש ובראשונה באוונגרד המהפכני שלו. המשבר ההיסטורי של האנושות מתמצה במשבר ההנהגה המהפכנית.

הפרולטריון והנהגתו

הכלכלה, המדינה, מדיניות הבורגנות ויחסיה הבינלאומיים נגועים באופן חריף על ידי המשבר החברתי המאפיין את המצב הקדם-מהפכני של החברה. המכשול העיקרי בדרך להפיכת המצב הקדם-מהפכני למצב מהפכני, הינו האופי האופורטוניסטי של הנהגת הפרולטריון, פחדנותה הזעיר-בורגנית למול הבורגנות הגדולה, קשריה הבוגדניים עם זו האחרונה, גם בעת גסיסתה.

בכל הארצות נתון הפרולטריון לחרדה עמוקה. במיליוניהם עולים ההמונים שוב ושוב על דרך המהפכה. אולם בכל פעם, נתקלים הם במנגנונים הביורוקרטים השמרניים שלהם עצמם.

מאז אפריל 1931, בצע הפרולטריון הספרדי סידרה של ניסיונות-גבורה לקחת לידיו את השלטון ואת השליטה בגורלה של החברה. ברם, המפלגות שלו עצמו - הסוציאל-דמוקרטית, הסטליניסטית, האנרכיסטית וה-פ.ו.ם., כל אחת בדרכה - שמשו בתפקיד בלם ובכך סללו את הדרך לניצחונו של פרנקו.

בצרפת הראה בעליל הגל העצום של שביתות יחד עם תפיסות מפעלים, בעיקר ביוני 1936, כי הפרולטריון מוכן לחלוטין למיגור השיטה הקפיטליסטית. ברם, הארגונים המנהיגים, סוציאליסטים, סטליניסטים וסינדיקליסטים הצליחו, עם תווית של "חזית עממית", לתעל ולעצור, זמנית לפחות, את הגל המהפכני.

הגל חסר התקדים של שביתות עם תפיסות מפעלים וקצב הגידול המדהים של האיגודים המקצועיים התעשייתיים בארה"ב (סי.איי.או.), מהווים את הניסוי הברור ביותר לשאיפתם הטבעית של הפועלים האמריקנים להתעלות לרמת המשימות שהועידה להם ההיסטוריה. ברם, גם כאן, עושים הארגונים המנהיגים, כולל ה-סי.איי.או. שהוקם זה עתה, כל שביכולתם על מנת לרסן ולשתק את המתקפה המהפכנית של ההמונים.

המעבר הסופי של האינטרנציונל הקומוניסטי לצד הסדר הבורגני, תפקידו הנגד-מהפכני, באורח ציני, בעולם כולו, בעיקר בספרד, בצרפת, בארה"ב וביתר הארצות ה"דמוקרטיות", כל אלה יצרו קשיים נוספים יוצאים מן-הכלל עבור הפרולטריון העולמי. תחת דגל מהפכת אוקטובר, גוזרת המדיניות הפייסנית של "חזיתות עממיות" על מעמד הפועלים - חוסר אונים, וסוללת את הדרך לפשיזם.

ה"חזיתות העממיות" מצד אחד, הפשיזם מצד שני, אלה משאביו המדיניים האחרונים של האימפריאליזם במאבק נגד המהפכה הפרולטרית. ברם, מנקודת מבט היסטורית אין שני המשאבים הללו אלא המצאות כוזבות. התפוררות הקפיטליזם נמשכת הן בסימן הכומתה הפריגית בצרפת, כמו בסימן צלב-הקרס בגרמניה. מיגור הבורגנות לבדו יכול לפלס מוצא.

כיוון מהלך ההמונים נקבע, מצד אחד, על ידי התנאים האובייקטיביים של הקפיטליזם הנרקב; מצד שני, על ידי המדיניות הבוגדנית של ארגוני הפועלים הישנים. מבין שני גורמים אלה, המכריע הוא, כמובן, הראשון: חוקי ההיסטוריה חזקים יותר מן המנגנונים הביורוקרטיים. תהיינה מגוונות ככל שתהיינה שיטותיהם של הסוציאל-בוגדים - למן החקיקה ה"סוציאלית" של ליאון בלום ועד לסילופים המשפטיים של סטלין - הם לא יצליחו לעולם לשבור את כוח הרצון המהפכני של הפרולטריון. מאמציהם הנואשים לעצור את גלגלי ההיסטוריה יוכיחו להמונים יותר ויותר, כי משבר הנהגת הפרולטריון, אשר הפך למשבר התרבות האנושית, אינו ניתן לפתרון אלא על ידי האינטרנציונל ה-4.

תכנית מינימום ותכנית מעבר

המשימה האסטרטגית של התקופה הבאה - תקופה קדם-מהפכנית של אגיטציה, תעמולה והתארגנות - הינה התגברות על הסתירה בין בשלות התנאים האובייקטיביים למהפכה לבין חוסר הבשלות של הפרולטריון והאוונגרד שלו (מבוכה ועייפות של הדור הישן, העדר ניסיון של הדור הצעיר). יש לסייע להמונים, בתהליך מאבקיהם היומיומיים, למצוא את הגשר בין תביעותיהם הנוכחיות לבין התכנית של המהפכה הסוציאליסטית. גשר זה חייב לכלול מערכת של תביעות מעבר, היוצאות מן התנאים הנוכחיים ומן התודעה הנוכחית של שכבות נרחבות של מעמד הפועלים, והמובילות תמיד למסקנה יחידה וזהה: כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון.

הסוציאל-דמוקרטיה הקלאסית, אשר פעלה בתקופה בה היה הקפיטליזם מתקדם, חילקה את תכניתה לשני חלקים בלתי תלויים זה בזה: תכנית המינימום אשר הצטמצמה לרפורמות במסגרת החברה הבורגנית, ותכנית המכסימום, אשר הבטיחה את החלפת הקפיטליזם בסוציאליזם, בעתיד בלתי מוגדר. בין תכנית המינימום ותכנית המכסימום לא היה שום גשר. הסוציאל-דמוקרטיה אינה נזקקת לגשר זה, כי אודות סוציאליזם היא מדברת רק בימי חג.

האינטרנציונל הקומוניסטי עלה על דרך הסוציאל-דמוקרטיה בתקופת הקפיטליזם השוקע, כאשר כבר לא ניתן לדבר על רפורמות חברתיות שיטתיות, ולא על העלאת רמת החיים של ההמונים; כאשר הבורגנות לוקחת בידה האחת כפליים מאשר נתנה ביד שניה (מסים, חוקי מכס, אינפלציה, "דפלציה", יוקר-מחיה, אבטלה, הסדרה משטרתית של שביתות, וכו'); כאשר כל תביעה רצינית של הפרולטריון, ואפילו כל תביעה מתקדמת של הזעיר-בורגנות, מובילות באורח בלתי נמנע מעבר לתחומי יחסי-הקניין הקפיטליסטיים והמדינה הבורגנית.

משימתו האסטרטגית של האינטרנציונל ה-4 מסתכמת לא בתיקון הקפיטליזם, אלא במיגורו. מטרתו הפוליטית הינה כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון על מנת לממש את נישול הבורגנות. ברם, ביצועה של משימה אסטרטגית זו לא ישוער ללא הקדשת תשומת לב רבה ביותר לכל השאלות הטקטיות, ולו גם הקטנות והחלקיות.

כל חלקי הפרולטריון, כל שכבותיו, מקצועותיו וקבוצותיו, חייבים להיסחף לתנועה המהפכנית. ייחודה של התקופה הנוכחית אינו בכך שהיא פוטרת את המפלגה המהפכנית מן העבודה היומיומית האפורה, אלא בכך שמאפשרת היא לעבודה זו להתבצע באופן בלתי נפרד ממשימות המהפכה.

האינטרנציונל ה-4 אינו דוחה את תכנית תביעות ה"מינימום" הישנות, במידה בה שמרו הללו על חיוניות כלשהי. הוא מגן בלי לאות על זכויותיהם הדמוקרטיות של הפועלים והישגיהם החברתיים. אולם הוא מבצע עבודה יומיומית זו במסגרת פרספקטיבה נכונה, מציאותית, כלומר מהפכנית. במידה בה מתנגשות תביעות ההמונים ה"מינימליות", החלקיות, הישנות, במגמותיו ההרסניות והמדרדרות של הקפיטליזם המנוון - מה שקורה על כל צעד ושעל - מעלה האינטרנציונל ה-4 מערכת של תביעות מעבר, שמשמעותן גלומה בהיותן מכוונות, באופן גלוי והחלטי, יותר ויותר, כנגד עצם היסודות של המשטר הבורגני. "תכנית המינימום" הישנה מוחלפת, באופן מתמיד, על ידי תכנית המעבר, החורגת מעבר לה, ואשר משימתה היא גיוס שיטתי של ההמונים למען המהפכה הפרולטרית.

סולם שכר נייד וסולם שעות-עבודה נייד

בתנאי הקפיטליזם המתפורר, ממשיכים ההמונים לחיות את חייהם העלובים של המדוכאים אשר כעת, יותר מתמיד, חיים בצל האיום של הידרדרות לתהום האביונות. נאלצים הם להגן על כיכר לחמם, גם אם הם אינם מסוגלים להרבותה או לשפר את טיבה. אין אפשרות ואף לא צורך למנות בזה את מכלול התביעות החלקיות הצומחות בכל פעם, מתוך נסיבות מוחשיות, לאומיות, מקומיות, מקצועיות. אולם שני פגעים כלכליים בסיסיים, הממצים את האבסורד הגדל שבשיטה הקפיטליסטית, מחייבים סיסמאות ודרכי מאבק מוכללות: אלו הם האבטלה ויוקר המחיה.

האינטרנציונל ה-4 מכריז מלחמת חרמה נגד מדיניות בעלי-ההון, אשר במידה רבה היא גם מדיניות סוכניהם, הרפורמיסטיים, הנוטה להעמיס על שכם העובדים את נטל המיליטריזם, המשבר, התפוררות מערכות המטבע וכל יתר המכות המבטאות את גסיסת הקפיטליזם. האינטרנציונל ה-4 תובע תעסוקה ותנאי קיום הוגנים לכל.

לא אינפלציה ולא ייצובה של המטבע יכולים לשמש כסיסמאות לפרולטריון, משום שאלה הם שני קצותיו של אותו מקל. נגד יוקר-המחיה, אשר יקבל אופי יותר ויותר פרוע ככל שיתקרב מועד המלחמה, לא ניתן להיאבק אלא עם הסיסמה של סולם שכר נייד. ההסכמים הקיבוציים חייבים להבטיח העלאת שכר אוטומטית, המותאמת לעליית המחירים של מוצרי-הצריכה.

מחמת אפשרות הניוון שלו עצמו, אין הפרולטריון יכול להרשות את הפיכתם של חלק הולך וגדל של הפועלים למובטלים תמידיים, לאביונים המתפרנסים על פירורים מצלחתה של חברה מתמוטטת. הזכות לעבוד היא הזכות הרצינית היחידה שיש לפועל בחברה מושתתת על ניצול. ברם, זכות זו מופקעת ממנו על כל צעד ושעל. כנגד האבטלה ה"מבנית" כמו ה"נסיבתית", הגיע הזמן להעלות בד בבד עם הסיסמה של עבודות ציבוריות ,את הסיסמה של סולם שעות-עבודה נייד. האיגודים המקצועיים ויתר ארגוני ההמונים חייבים לקשור את העובדים ואת מחוסרי-העבודה על ידי סולידריות של אחריות הדדית. העבודה המצויה חייבת להתחלק בין כל הפועלים והחלוקה חייבת לקבוע את אורך שבוע העבודה. השכר הממוצע של כל פועל נשאר זהה לשכר שבוע העבודה הישן. עם הבטחה קפדנית של שכר מינימום, יוצמד השכר לעליית המחירים. לא ניתן לקבל שום תכנית אחרת לתקופה הרת-האסונות הנוכחית.

בעלי הקנין ופרקליטיהם יוכיחו את "חוסר האפשרות לממש" תביעות אלה. בעלי הקניין הפחות גדולים, פושטי-הרגל בעיקר, אף ייעזרו בספרי החשבונות שלהם. הפועלים ידחו באורח חד משמעי נימוקים והתייחסויות אלה. השאלה-אינה שאלת היתקלות "נורמלית" בין אינטרסים חומריים מנוגדים. זוהי שאלה של הבטחת הפרולטריון מפני הניוון, הייאוש וההרס. זוהי שאלת החיים והמוות של המעמד היחיד שהינו יוצר ומתקדם, ומכאן - של עתיד האנושות. אם אין הקפיטליזם מסוגל לספק את התביעות העולות באופן בלתי נמנע מתוך הפגעים שהוא עצמו יוצר, ייכחד הוא ! ה"אפשרות" או "חוסר האפשרות" לממש את התביעות הינה, במקרה זה, שאלה של יחסי כוחות, אשר לא ניתן לפתרה אלא על ידי מאבק. על בסיס מאבק זה, ותהיינה אשר תהיינה ההצלחות המעשיות המיידיות, ייטיבו הפועלים להבין יותר מכל את ההכרח בחיסול העבדות הקפיטליסטית.

האיגודים המקצועיים בתקופת המעבר

במאבק למען תביעות חלקיות ותביעות מעבר נזקקים הפועלים בתקופה הנוכחית, יותר מתמיד, לארגונים המוניים, וקודם כל לאיגודים מקצועיים. הגידול העצום של האיגודים המקצועיים בצרפת ובארה"ב הינו התשובה הטובה ביותר לאולטרה-שמאליים, בעלי התורה של אפס-המעשה, אשר הטיפו כי "עבר זמנם" של האיגודים המקצועיים.

הבולשביקים-לניניסטים נמצאים בשורה הראשונה של כל צורות המאבק, גם במקום בו מדובר אך ורק באינטרסים החומריים הצנועים ביותר, או בזכויות הדמוקרטיות של מעמד הפועלים. הם לוקחים חלק פעיל בחיי האיגודים המקצועיים ההמוניים, בפעלם לחיזוקם ולהגברת רוח לחימתם. הם נלחמים מלחמת חרמה נגד כל הניסיונות לכפוף את האיגודים המקצועיים למדינה הבורגנית ולקשור את הפרולטריון על ידי "בוררות חובה" וכל יתר צורות ההתערבות המשטרתית, לא רק הפשיסטיות, אלא גם ה"דמוקרטיות". רק על בסיס פעילות זו ניתן להיאבק בהצלחה בתוך האיגודים המקצועיים נגד הביורוקרטיה הרפורמיסטית, ונגד הביורוקרטיה הסטליניסטית. הניסיונות הכיתתיים להקים או לשמר איגודים מקצועיים "מהפכניים" זעירים, כמהדורה שניה של המפלגה, פירושם למעשה ויתור על המאבק על הנהגת מעמד הפועלים. יש להעמיד כאן כעיקרון איתן: הבידוד-העצמי התבוסני של היציאה מן האיגודים המקצועיים ההמוניים זהה לבגידה במהפכה, ואינו מתיישב עם ההשתייכות לאינטרנציונל ה-4.

יחד עם זאת, דוחה האינטרנציונל ה-4 ומוקיע בתוקף כל פטישיזם איגוד-מקצועי, נחלתם של הטרייד-יוניוניסטיים, כמו של הסינדיקליסטים.

א) אין לאיגודים המקצועיים, ולאור מטרותיהם, הרכבם ואופי ההתגייסות לתוכם, לא יתכן שתהיה להם, תכנית מהפכנית מוגמרת; זאת הסיבה שאין הם יכולים למלא את מקום המפלגה. בניית מפלגות מהפכניות לאומיות, חטיבות של האינטרנציונל ה-4, זו המשימה המרכזית של תקופת המעבר.

ב) האיגודים המקצועיים, אפילו החזקים ביותר, אינם מקיפים יותר מ-20% עד 25% ממעמד הפועלים, ולמעשה את השכבות בעלות ההכשרה והשכר הגבוהים ביותר מתוכו. הרוב המדוכא ביותר של מעמד הפועלים אינו נסחף למאבק אלא באופן תקופתי, בעתות תנופה יוצאת מגדר הרגיל של תנועת הפועלים. ברגעים אלה, צריך להקים ארגונים אד-הוק, המקיפים את כל ההמונים במאבק: ועדי שביתות, ועדי מפעלים, ולבסוף הסובייטים.

ג) בחינת ארגונים של השכבות העליונות של הפרולטריון, מפתחים האיגודים המקצועיים, כפי שמעיד הניסיון ההיסטורי כולו, כולל הניסיון הטרי של האיגודים האנרכו-סינדיקליסטים בספרד, מגמות חזקות של פייסנות כלפי המשטר הדמוקרטי-בורגני. בתקופות של מאבקים מעמדיים חריפים, מתאמצים המנגנונים המנהיגים של האיגודים המקצועיים להשתלט על תנועת ההמונים, על מנת ליטול ממנה את עוקצה. דבר זה מתרחש כבר בשעה של שביתות פשוטות, בעיקר בשעה של שביתות המוניות עם תפיסת מפעלים, המזעזעות את עקרונות הקניין הבורגני. בעתות מלחמה או מהפכה, כאשר מצב הבורגנות קשה במיוחד, הופכים מנהיגי האיגודים המקצועיים, בדרך כלל, לשרים בורגנים.

הנה משום כך לא די בהתאמצות חטיבות האינטרנציונל ה-4 לחדש את מנגנון האיגודים המקצועיים, על ידי כך שתצענה, בתקיפות ובהחלטיות, ברגעים מכריעים, מנהיגים המוכנים למאבק, במקום העסקנים השגרתיים והקרייריסטים. בנוסף לכך עליהן להקים, במקרים שהדבר אפשרי, ארגוני מאבק עצמאיים, המתאימים יותר למשימות המאבק ההמוני כנגד החברה הבורגנית. לשם כך אין להירתע, אם יש צורך בכך, אפילו מניתוק גלוי מן המנגנון השמרני של האיגודים המקצועיים. אם נפשעת היא הפניית העורף לארגוני ההמונים והסתפקות בהתארגנויות כיתתיות, לא פחות נפשעת היא הסכמה סבילה להכפפת התנועה המהפכנית של ההמונים לפיקוח כנופיות ביורוקרטיות, ריאקציוניות בגלוי או שמרניות מוסוות ("מתקדמות"). האיגוד-המקצועי אינו מטרה בפני עצמה, אלא רק אחד האמצעים בדרך למהפכה הפרולטרית.

ועדי המפעלים

אופי תנועת הפועלים בתקופת המעבר אינו סדיר ומאוזן, כי אם קדחתני ומתפרץ. הסיסמאות כמו צורות ההתארגנות, חייבות להיות כפופות לאופי זה של התנועה. תוך התרחקות מהשגרה כמפני הדבר, חייבת ההנהגה להיות קשובה לכל גילוי של יוזמת ההמונים עצמם.

השביתות עם תפיסת מפעלים, אחד הביטויים האחרונים של יוזמה זו, חורגות מגבולותיו של המשטר הקפיטליסטי ה"נורמלי". באופן בלתי תלוי מתביעות השובתים, מנחית הכיבוש הזמני של מפעלים מכה על ציפור נפשו של הקניין הקפיטליסטי. כל שביתה המלווה בתפיסת המפעל מעלה את שאלת הבעלות על המפעל: מיהו האדון, בעל-ההון או הפועלים.

אם השביתה המלווה בתפיסת המפעל מעלה שאלה זו מפעם לפעם, הרי ועד המפעל נותן לאותה שאלה עצמה ביטוי מאורגן. בהיותו נבחר על ידי כל הפועלים והפקידים במפעל, יוצר ועד המפעל במחי יד משקל-נגד לרצונו של המנהל.

לעומת ביקורת הרפורמיסטיים לגבי המעבידים מן הטיפוס הישן, אלה המכונים "מעבידים מכוח ההשגחה", מן הסוג של פורד, בהבדל מן הנצלנים ה"טובים", ה"דמוקרטים", אנו מעלים את הסיסמה של ועדי מפעלים כמרכזי מאבק נגד הראשונים והאחרונים גם יחד.

הביורוקרטים של האיגודים המקצועיים יתנגדו, בדרך כלל, ליצירת ועדי מפעלים, כשם שמתנגדים הם לכל צעד נחוש בדרך לגיוס ההמונים. ברם, ככל שהתנועה תהא רחבה יותר, כן יקל לשבור את התנגדותם. במקום שם שייכים כבר כל פועלי המפעל, בתקופות ה"שקטות", לאיגוד המקצוע, תהיה חפיפה פורמלית בין הועד לבין זרוע האיגוד המקצועי, אולם הועד יחדש את הרכבו וירחיב אח תפקידיו. ברם, המשמעות העיקרית של הועדים הינה היעשותם למטות-כלליים של מאבק עבור השכבות הפועליות, אשר אין לאיגוד המקצועי גישה אליהן. דווקא משכבות אלה, המנוצלות ביותר, יצאו הגדודים המסורים ביותר למהפכה.

ברגע שמופיע הועד, נוצרת למעשה כפילות של השלטון במפעל. מעצם מהותה, יש בכפילות השלטון משהו זמני, משום שכוללת היא בתוכה שני משטרים בלתי מתיישבים זה עם זה: המשטר הקפיטליסטי והמשטר הפרולטרי. חשיבותם העיקרית של ועדי המפעלים נעוצה דווקא בכך, שהם פותחים תקופה, אם לא מהפכנית באופן מיידי, למצער קדם-מהפכנית, המשתרעת בין המשטר הבורגני לבין המשטר הפרולטרי. גלי תפיסות המפעלים, שפשטו במספר ארצות, מוכיחים בעליל כי התעמולה למען ועדי מפעלים אינה טרם-זמנה ואף אינה מלאכותית. גלים חדשים מסוג זה בלתי נמנעים הם בעתיד הקרוב. יש צורך להתחיל בעוד מועד במערכה למען ועדי מפעלים, על מנת להיות מוכנים בבוא העת.

"סודות מסחריים" והפיקוח הפועלי על התעשייה

הקפיטליזם הליברלי, המבוסס על התחרות וחופש המסחר, כבר צלל אל נבכי העבר. הקפיטליזם המונופוליסטי, אשר תפס את מקומו, לא זו בלבד שלא הפחית את האנרכיה של השוק, אלא, להפך, העניק לה אופי זעזועי במיוחד. בצורך ב"פיקוח" על הכלכלה, ב"הנהלה" של המדינה, ב"תכנון", מכירים כעת - לפחות באופן מוצהר - כמעט כל זרמי המחשבה הבורגנית והזעיר-בורגנית, למן הפשיזם ועד לסוציאל-דמוקרטיה. עבור הפשיסטים מדובר בעיקר בביזה "מתוכננת" של העם לתכליות צבאיות. הסוציאל-דמוקרטים מבקשים לרוקן את ים האנרכיה בכפית ה"תכנון" הביורוקרטי. מהנדסים ופרופסורים כותבים מאמרים על ה"טכנוקרטיה". בניסיונות ה"ויסות" הפחדניים שלהן, נתקלות הממשלות הדמוקרטיות בחבלה שלא ניתן לגבור עליה, מצד ההון הגדול.

הקשר האמיתי בין המנצלים לבין "מפקחים" דמוקרטיים מאופיין, בצורה הטובה ביותר, על ידי העובדה שהאדונים "מתקני החברה", נעצרים על סף המונופולים ו"סודותיהם" התעשייתיים והמסחריים, אחוזי התרגשות קדושה. כאן שולט עיקרון "אי-ההתערבות". החשבונות בין בעל-ההון הבודד לבין החברה מהווים סוד של בעל-ההון: אין הם מעניינה של החברה. ה"סוד" המסחרי מוצדק תמיד, כמו בתקופת הקפיטליזם הליברלי, על ידי צרכי ה"תחרות". למעשה, למונופולים אין סודות אלה בפני אלה. הסוד המסחרי בתקופה הנוכחית הינו קשר מתמיד של ההון המונופוליסטי נגד החברה. התכניות לצמצום שלטונם המוחלט של ה"מעבידים מכוח ההשגחה" אינן אלא בדיחה עלובה, כל עוד יכולים הבעלים הפרטיים של אמצעיה ייצור החברתיים להסתיר מן היצרנים ומן הצרכנים את תמרוני הניצול, הביזה והרמאות. ביטול "הסוד המסחרי" הוא הצעד הראשון בדרך לפיקוח אמיתי על התעשייה.

זכותם של הפועלים להכיר את "סודות" המפעל, המונופול, ענף התעשייה, הכלכלה הלאומית בשלמותה - אינה נופלת מזכותם של בעלי ההון. בראש ובראשונה חייבים הבנקים, התעשייה הכבדה והתחבורה המרוכזת, להימצא בהתבוננות ובעיקוב.

המשימות הראשונות של הפיקוח הפועלי מבטאות בבירור גודל ההכנסות וההוצאות של החברה, החל מן המפעל הבודד; קביעת חלקו האמיתי של בעל-ההון כפרט, ושל כל המנצלים בכלל, מתוך ההכנסה הלאומית; חשיפת החישובים שמאחורי הקלעים וגזלנות הבנקים והמונופולים; ולבסוף, גילוי לעיני כל החברה, של הבזבוז המדהים של כוח-עבודה אנושי, שהינו תוצאת האנרכיה הקפיטליסטית והרדיפה אחרי רווח, גרידא.

שום פקיד של המדינה הבורגנית אינו מסוגל לבצע כיאות עבודה זו, תהיינה אשר תהיינה הסמכויות שחפצים להעניק לו. העולם כולו היה עד לחוסר האונים של הנשיא האמריקני רוזבלט ושל ראש-הממשלה הצרפתי ליאון בלום נוכח הקשר של ה-"60" או של "200 המשפחות". על מנת לשבור את התנגדות המנצלים יש צורך בלחץ ההמוני של הפרולטריון. ועדי המפעלים, ורק הם, מסוגלים להבטיח פיקוח אמיתי על הייצור, תוך הסתייעות במומחים הישרים והמסורים לעם: רואי-חשבונות, סטטיסטיקאים, מהנדסים, מדענים וכוי - כיועצים ולא כ"טכנוקרטים".

המאבק נגד האבטלה בעיקר, לא ישוער ללא ארגון נרחב ונחוש של עבודות ציבוריות בקנה-מידה גדול. אולם לעבודה אלה לא תוכל להיות חשיבות רצופה ומתקדמת, הן לגבי החברה, כמו לגבי המובטלים עצמם, אלא אם כן מהוות הן חלק מתכנית כללית, ערוכה למספר שנים. במסגרת תכנית כזו, יתבעו הפועלים את חידוש העבודה, כשרות ציבורי, במפעלים הפרטיים אשר נסגרו בעקבות המשבר. במקרים אלה יפנה הפיקוח הפועלי את מקומו לניהול ישיר על ידי הפועלים.

בלי פיקוח פועלי, מבלי שהפועלים עצמם יתבוננו בכל המנגנונים הגלויים והמוסווים של הכלכלה הקפיטליסטית, אין להעלות על הדעת עיבודה של תכנית כלכלית, ולו הפשוטה ביותר - מנקודת מבט האינטרסים של הפועלים, ולא של המנצלים. שומה על ועדי המפעלים השונים לבחור בועידות מתאימות, ועדים של המונופולים, של ענפי-תעשיה, של אזורים כלכליים, ולבסוף - של כל התעשייה הלאומית בכללה. כך ייהפך הפיקוח הפועלי לבית הספר של הכלכלה המתוכננת. על ידי הניסיון בפיקוח, יתכונן הפרולטריון לנהל במישרין את התעשייה המולאמת, בבוא השעה.

לבעלי-ההון, בעיקר הבינוניים והזעירים, המציעים לעתים הם עצמם לפתוח את ספרי החשבונות בפני הפועלים - בעיקר על מנת להוכיח להם את הצורך בהקטנת השכר - ישיבו הפועלים כי מה שמעניין אותם אינו הנהלת החשבונות של פושט-רגל זה או אחר, כי אם הנהלת החשבונות של כל המנצלים. הפועלים אינם יכולים ואינם רוצים להתאים את רמת-חייהם לאינטרסים של בעל-הון זה או אחר, שהפך קרבן משטרו שלו עצמו. המשימה היא בנייה-מחדש של כל שיטת הייצור והחלוקה, על בסיס רציונלי ומכובד יותר. אם ביטול הסוד המסחרי הוא תנאי הכרחי לפיקוח פועלי, פיקוח זה מהווה את הצעד הראשון בדרך לניהול הסוציאליסטי של הכלכלה.

נישול קבוצות מסוימות של בעלי-הון

התכנית הסוציאליסטית של הנישול, כלומר של המיגור המדיני של הבורגנות וחיסול שליטתה הכלכלית, אינה צריכה בשום אופן למנענו, בתקופת המעבר הנוכחית, מלתבוע בהזדמנויות המתאימות הפקעת ענפי תעשיה מסוימים, מבין החיוניים ביותר לקיום הלאומי, או נישול קבוצות מסוימות מתוך הבורגנות, מבין הטפיליות ביותר.

לכן, כנגד ההטפות הבכייניות של האדונים הדמוקרטים, בדבר הדיקטטורה של "60 המשפחות" בארה"ב, או של "200 המשפחות" בצרפת, אנו מעלים את התביעה לנישול 60 או 200 פיאודלים קפיטליסטים אלה.

בדיוק באותה מידה, תובעים אנו את הפקעת החברות המונופוליסטיות של תעשיית-המלחמה, מסילות-הברזל, המקורות החשובים ביותר של חומרי-גלם וכו'.

ההבדל בין תביעות אלה לבין הסיסמה הרפורמיסטית המעורפלת למדי של "הלאמה", נעוץ בכך ש:

1) אנו דוחים מתן פיצוי.

2) אנו מזהירים את ההמונים נגד הנוכלים של "החזית העממית", אשר בשלמם מס-שפתיים להלאמות, נשארים למעשה סוכני ההון.

3) אנו קוראים להמונים שלא לסמוך אלא על כוחם המהפכני שלהם עצמם.

4) אנו מקשרים את שאלת ההפקעה עם זו של שלטון הפועלים והאיכרים.

ההכרח להעלות את סיסמת ההפקעה באגיטציה היומיומית, כלומר בצורה חלקית, ולא רק מנקודת מבט תעמולתית, בצורתה הכללית, נובע מן העובדה שענפי התעשייה חשובים נמצאים ברמות שונות של התפתחות, תופסים מקומות שונים בחיי החברה ועוברים דרך שלבים שונים של מלחמת-המעמדות. העלייה המהפכנית הכללית של הפרולטריון ,רק היא יכולה להעמיד את הנישול הכללי של הבורגנות על הפרק. מטרת תביעות המעבר היא להכין את הפרולטריון לפתרון בעיה זו.

הפקעת הבנקים הפרטיים והעברת מערכת האשראי לידי המדינה

האימפריאליזם משמעו שלטון ההון הפיננסי. לצד הסינדיקטים והטראסטים, ולעתים מאד קרובות מעליהם, מרכזים הבנקים בידיהם את השליטה הממשית בכלכלה. מבחינת המבנה, משקפים הבנקים באופן מרוכז את כל המבנה של הקפיטליזם בן-זמננו: הם משלבים את נטיות המונופול עם נטיות האנרכיה. הם מארגנים נסים טכנולוגיים, מפעלי-ענק, טראסטים רבי עוצמה; הם גם מארגנים את יוקר החיים, את המשברים ואת האבטלה. בלתי אפשרי לצעוד צעד רציני אחד קדימה במלחמה נגד שררת המונופולים והאנרכיה הקפיטליסטית, המשלימים זה את זה במלאכת ההרס שלהם, אם משאירים את הגה השליטה של הבנקים בידי בעלי-ההון הדורסניים.

על מנת להגשים מערכת השקעות ואשראי אחת, בהתאם לתכנית רציונלית התואמת את האינטרסים של העם כולו, יש למזג את כל הבנקים למוסד לאומי אחד ויחיד. רק הפקעת הבנקים הפרטיים וריכוז מערכת האשראי כולה בידי המדינה, יוכלו לספק לזו האחרונה את האמצעים הממשיים, כלומר החומריים ולא רק מדומים וביורוקרטיים, ההכרחיים לשם התכנון הכלכלי.

הפקעת הבנקים אין משמעה בשום מקרה הפקעת הפיקדונות הבנקאיים הקטנים. נהפוך הוא: עבור המפקידים הזעירים יוכל בנק המדינה היחיד ליצור תנאים עדיפים על תנאי הבנקים הפרטיים. באותה מידה, רק בנק המדינה יוכל לכונן, עבור האיכרים, האומנים והסוחרים הזעירים, תנאי אשראי נוחים ביותר, כלומר במחיר זול. עם זאת, חשובה יותר היא העובדה, שכל הכלכלה, וקודם כל התעשייה הכבדה והתובלה, בהיותם מנוהלים על ידי מטה-כללי פיננסי יחיד, ישמשו את האינטרסים החיוניים של הפועלים ושל כל יתר העובדים.

ברם, העברת הבנקים לידי המדינה לא תישא תוצאות חיוביות אלה, אלא אם יעבור שלטון המדינה עצמו בשלמות, מידי המנצלים לידי העובדים.

משמרות השביתה, משמרות ההגנה, המיליציה הפועלית, חימוש הפרולטריון

שביתות עם תפיסות מפעלים הינן אזהרה רצינית מאד, מטעם ההמונים, המכוונת לא רק לבורגנות, אלא גם לארגוני הפועלים, כולל האינטרנציונל ה-4. ב-1919-1920 , השתלטו הפועלים האיטלקים על המפעלים, מיוזמתם הם, ובכך נתנו ל"מנהיגיהם" את האות על בואה של המהפכה החברתית. ה"מנהיגים" לא התייחסו לאות. התוצאה היתה ניצחון הפשיזם.

שביתות עם תפיסות מפעלים עדיין אינן לקיחת המפעלים בצורה האיטלקית. אולם הן מהוות שלב מכריע בכוון זה. המשבר הנוכחי עשוי להחריף עד לשיא את קצב מלחמת המעמדות ולהחיש את השתלשלות המאורעות. ברם, לא צריך לחשוב שמצב מהפכני צומח בבת-אחת. למעשה, מתבטאת התקרבותו בסדרה שלימה של התפרצויות. גל השביתות עם תפיסות מפעלים מהווה בדיוק את אחת ההתפרצויות בסדרה זו. משימת החטיבות של האינטרנציונל ה-4 היא לסייע לאוונגרד הפרולטרי להבין את האופי הכללי והקצבים של תקופתנו, ולהפרות את מאבק ההמונים בעוד מועד, בסיסמאות יותר ויותר נחושות ובאמצעי לוחמה ארגוניים.

החרפת מאבק הפרולטריון משמעה החרפת שיטות מתקפת-הנגד של ההון. הגלים החדשים של שביתות עם תפיסות מפעלים עשויים לעורר, ומעוררים באורח בלתי נמנע, אמצעים נמרצים מצד הבורגנות. מעתה מתנהלת עבודת ההכנה במטות-הכלליים של הטראסטים. אבוי לארגונים המהפכניים, אבוי לפרולטריון, אם ייתפסו שוב בלתי מוכנים !

בשום מקום אין הבורגנות מסתפקת במשטרה ובצבא הרשמיים. בארה"ב, אפילו בתקופות ה"שקטות", היא מטפחת גדודים של שוברי-שביתה בעלי גוון צבאי וכנופיות חמושות פרטיות בתוך בתי-החרושת. לכך יש להוסיף כעת את כנופיות הנאצים האמריקנים. הבורגנות הצרפתית גייסה, עם ניצני הסכנה את הגדודים הפשיסטים הלגליים-למחצה והבלתי-לגליים כולל בתוך הצבא הרשמי. די לפועלים האנגלים שיגדילו שוב את לחצם ומיד יוכפלו, יושלשו, יגדלו פי עשר הכנופיות של מוסליי, ויצאו למסע דמים נגד הפועלים. הבורגנות מודעת היטב את העובדה כי בתקופה הנוכחית, נוטה מלחמת-המעמדות באופן בלתי-נמנע להיהפך למלחמת-אזרחים. הדוגמאות של איטליה, של גרמניה, של אוסטריה, ספרד וארצות אחרות, לימדו הרבה יותר את אילי ומשרתי ההון מאשר את מנהיגי הפרולטריון הרשמיים.

מדינאי האינטרנציונל ה-2 וה-3, כמו גם הביורוקרטים של האיגודים המקצועיים, מעלימים עין ביודעין מצבאה הפרטי של הבורגנות; אחרת לא היו יכולים לקיים את בריתם עמה למשך יום תמים אחד. הרפורמיסטיים משננים לפועלים באופן שיטתי את הרעיון, כי קדושת הדמוקרטיה מובטחת בצורה הטובה ביותר, שעה שהבורגנות חמושה מכף רגל ועד ראש והפועלים מפורקים מנשקם.

שומה על האינטרנציונל ה-4 לשים קץ, אחת ולתמיד, למדיניות עבדותית זו. הדמוקרטים הזעיר-בורגנים - כולל הסוציאל-דמוקרטים, הסטליניסטים והאנרכיסטים - ככל שהם קוראים למאבק נגד הפשיזם בצעקה גדולה יותר, כן נסוגים הם ביתר פחדנות בפניו, למעשה. כנגד כנופיות הפשיזם, יכולות להתנגד בהצלחה רק פלוגות הפועלים החמושים, החשים מאחוריהם את תמיכתם של עשרות מיליונים פועלים. המאבק נגד הפשיזם מתחיל, לא בעריכת כרוז ליברלי, אלא בבית החרושת, ומסתיים ברחוב. שוברי השביתה והשומרים הפרטיים בבתי החרושת, הינם התאים הבסיסיים של צבא הפשיזם. משמרות השביתה הן התאים הבסיסיים של צבא הפרולטריון. זוהי נקודת המוצא. לרגל כל שביתה וכל הפגנת רחוב יש להפיץ את התפיסה בדבר הצורך ביצירת יחידות פועליות של הגנה עצמית. יש לרשום סיסמה זו במצע של האגף המהפכני באיגודים המקצועיים. יש לכונן באופן מעשי יחידות הגנה-עצמית בכל מקום בו אפשרי הדבר, החל בארגוני הנוער, ולאמנן בשימוש בנשק.

הגל החדש של תנועת ההמונים חייב לשמש, לא רק להגדלת מספרן של יחידות אלה, אלא גם לאיחודן, לפי רובעים, לפי ערים, לפי אזורים. יש לתת ביטוי מאורגן לשנאה המוצדקת של הפועלים נגד מפירי השביתה וכנופיות הבריונים והפשיסטים, יש להעלות את הסיסמה של מיליציה פועלית, כערובה רצינית יחידה לאי-ההתקפה של ארגונים, אסיפות ועיתונים פועליים.

רק תודות לעבודה שיטתית, מתמדת, בלתי-נלאית, נועזת, באגיטציה ובתעמולה, תמיד בקשר עם ניסיון ההמונים עצמם, ניתן לעקור מתודעתם את מסורת הכניעות והסבילות; לחנך יחידות של לוחמים אמיצים, המסוגלים לשמש מופת לכל העובדים; להנחית שורה של מפלות טאקטיות על ראש הכנופיות של הנגד-מהפכה; להגביר את ביטחונם העצמי של המנוצלים והמדוכאים; להשחיר את הפשיזם בעיני הזעיר-בורגנות ולסלול את הדרך לכיבוש השלטון על ידי הפרולטריון.

אנגלס הגדיר את המדינה כ"יחידות של אנשים חמושים". חימוש הפרולטריון הוא יסוד מרכיב שאין-בלתו של מאבקו לשחרור עצמי. כאשר ירצה זאת הפרולטריון, הוא ימצא את הדרכים והאמצעים להתחמש. ההנהגה, אף בתחום זה, מוטלת כמובן על חטיבות האינטרנציונל ה-4.

ברית הפועלים והאיכרים

הפועל החקלאי הינו, בכפר, אחיו לנשק ושווה-ערך לפועל התעשייה. הם מהווים שני חלקים של מעמד אחד זהה. האינטרסים שלהם בלתי ניתנים להפרדה. תכנית תביעות המעבר של פועלי התעשייה היא אף, עם שנוי זה או אחר, תכנית הפרולטריון החקלאי .

האיכרים (בעלי המשקים) מייצגים מעמד אחר: הם הזעיר-בורגנות של הכפר. הזעיר-בורגנות מורכבת משכבות שונות החל מן הפרולטרים-למחצה ועד ליסודות הנצלניים. משום כך מתבטאת משימתו הפוליטית של הפרולטריון התעשיתי בהחדרת מלחמת-המעמדות לכפר; רק כר יוכל הוא להפריד בין בעלי-בריתו לבין אויביו.

הקווים המייחדים את ההתפתחות הלאומית של ארץ זו או אחרת, מוצאים את ביטויים החריף ביותר במצב האיכרים ובאופן חלקי, במצב הזעיר-בורגנות העירונית (בעלי-מלאכה וסוחרים). זאת משום שמעמדות אלה, ויהיה מספר המשתייכים אליהם אשר יהיה, מייצגים ביסודו של דבר שרידים של אופני-ייצור קדם-קפיטליסטיים. שומה על חטיבות האינטרנציונל ה-4 לעבד, בצורה המוחשית ביותר, תכנית של תביעות מעבר עבור האיכרים (בעלי משקים) והזעיר-בורגנות העירונית בהתאם לתנאיה של כל ארץ וארץ. הפועלים המתקדמים חייבים ללמוד להשיב תשובות בהירות ומוחשיות לשאלות בעלי-בריתם לעתיד.

כל עוד האיכר הוא בגדר יצרן זעיר "עצמאי", הוא זקוק לאשראי זול, למכונות חקלאיות ודשנים במחירים סבירים, לתנאי תובלה נאותים, לארגון הוגן של השוק עבור תוצרתו החקלאית. ברם, הבנקים, הטראסטים, המתווכים, בוזזים את האיכר על ימין ועל שמאל. רק האיכרים עצמם יכולים לעצור ביזה זו, בסיוע הפועלים. הכרחי שיכנסו לזירה ועדים של איכרים זעירים, אשר בשיתוף עם ועדי הפועלים וועדי פקידי הבנקים, ייקחו לידיהם את הפיקוח על פעולות התובלה, האשראי והמסחר הנוגעות לחקלאות.

הבורגנות הגדולה, בהצביעה בצורה מסולפת על תביעות הפועלים ה"מופרזות", הופכת באופן מלאכותי את שאלת מחירי הסחורות לטריז שהיא תתקע בין הפועלים לאיכרים, כמו בין הפועלים לבין הזעיר-בורגנות העירונית. האיכר, בעל-המלאכה, הסוחר הזעיר, להבדיל מן הפועל, השכיר, הפקיד הזוטר - אינו יכול לתבוע העלאת שכר מקבילה לעליית המחירים. המאבק הביורוקרטי הרשמי נגד יוקר המחיה אינו משמש אלא להטעיית ההמונים. יחד עם זאת, חייבים האיכרים, בעלי-המלאכה, הסוחרים, בתור צרכנים, להתערב באופן פעיל במדיניות המחירים, יד ביד עם הפועלים. לקינות בעלי-ההון על הוצאות-הייצור, ההובלה והמסחר, ישיבו הצרכנים: "הנה נראה את ספרי החשבונות שלכם; אנו דורשים פיקוח על מדיניות המחירים." כליו של פיקוח זה חייבים להיות ועדי פיקוח על המחירים, שיורכבו מנציגים של בתי החרושת, של איגודים מקצועיים, של קואופרטיבים, של ארגוני בעלי-משקים, של "מעוטי-היכולת" בעיר, של עקרות בית וכו'. בדרך זו ידעו הפועלים להראות לאיכרים, כי הסיבה למחירים הגבוהים אינה נעוצה במשכורות הגבוהות, כי אם ברווחים המופרזים של בעלי-ההון ובבזבוז של האנרכיה הקפיטליסטית.

את התכנית של הלאמת האדמות והקולקטיביזציה של החקלאות צריך לעבד בצורה שתוציא מכלל אפשרות, באופן יסודי, את נישול האיכרים הזעירים או קולקטיביזציה כפויה עליהם. האיכר יישאר אדון לחלקת אדמתו, כל עוד הוא עצמו יראה זאת כהכרחי או אפשרי. על מנת לטהר את תכנית הסוציאליזם בעיני האיכרים, יש להוקיע ללא רחם את שיטות הקולקטיביזציה הסטליניסטיות, המוכתבות על ידי האינטרסים של הביורוקרטיה ולא על ידי האינטרסים של האיכרים או של הפועלים.

נישול המנשלים אין פירושו, כמו כן, החרמה בכוח של קניין בעלי-המלאכה הזעירים והחנוונים הזעירים. להפך, הפיקוח הפועלי על הבנקים והטראסטים, ובודאי, הלאמת מוסדות אלה, יכולים ליצור לגבי הזעיר-בורגנות העירונית תנאי אשראי, קניה ומכירה עדיפים לאין ערוך על התנאים שתחת שליטתם הבלתי מוגבלת של המונופולים. התלות בהון הפרטי תפנה את מקומה לתלות במדינה, אשר תהיה קשובה ודואגת יותר לצורכי שותפיה הזעירים וסוכניה, ככל שיחזיקו העמלים עצמם, ביתר איתנות את המדינה בידיהם.

ההשתתפות המעשית של האיכרים המנוצלים בפיקוח על תחומי הכלכלה השונים, תאפשר להם להחליט בשאלה אם כדאי הדבר עבורם או לא לעבור לעבודת אדמה קולקטיבית, באיזה טווח זמן ובאיזה היקף. פועלי התעשייה מתחייבים לקיים בכוון זה, את שתוף-הפעולה המלא עם האיכרים: באמצעות האיגודים המקצועיים, ועדי המפעלים, ובעיקר ממשלת הפועלים והאיכרים.

הברית שמציע הפרולטריון, לא ל"מעמדות הביניים" באופן כללי, כי אם לשכבות המנוצלות בעיר ובכפר, נגד כל המנצלים, כולל מנצלי ה"ביניים", אינה יכולה להתבסס על כפייה, אלא על הסכם רצוני בלבד, אשר חייב להתגבש לידי "חוזה" מיוחד. "חוזה" זה, הינו בדיוק תכנית תביעות המעבר המתקבלת באופן חופשי על ידי שני הצדדים.

המאבק נגד האימפריאליזם ונגד המלחמה

המצב העולמי בכללו, וכתוצאה מכך גם החיים הפוליטיים הפנימיים של הארצות השונות, שרויים בצל האיום של מלחמת עולם. האסון הממשמש לבוא מעביר כבר חלחלה בקרב השכבות הנרחבות ביותר של האנושות.

האינטרנציונל ה-2 חוזר על מדיניות הבגידה שלו מ-1914 וזאת ביתר בטחון הנובע מכך שהאינטרנציונל ה"קומוניסטי" משחק כעת את תפקיד הכינור הראשון של השוביניזם. מן הרגע שסכנת המלחמה נעשתה מוחשית, הפכו הסטליניסטים, בהקדימם בהרבה את הפציפיסטים הבורגנים והזעיר-בורגנים, לחסידי מה שמכונה "הגנת האומה". הם מוציאים מכלל זה את הארצות הפשיסטיות בלבד, כלומר ארצות בהן אין הם משחקים כל תפקיד. המאבק המהפכני נגד המלחמה נופל אפוא, במלואו, על כתפי האינטרנציונל ה-4.

מדיניות הבולשביקים-לניניסטים בשאלה זו נוסחה בתיזיסים הפרוגרמתיים של המזכירות הבינלאומית, שערכם שריר וקיים גם עתה ("האינטרנציונל ה-4 והמלחמה", 1 במאי 1934). הצלחת המפלגה המהפכנית בתקופה הבאה תהיה תלויה, בראש ובראשונה, במדיניותה בשאלת המלחמה. מדיניות נכונה מורכבת משני יסודות: גישה בלתי פשרנית כלפי האימפריאליזם ומלחמותיו; והיכולת להישען על ניסיון ההמונים עצמם.

בשאלת המלחמה, יותר מאשר בכל שאלה אחרת, מרמים הבורגנות וסוכניה את העם תוך שימוש בהפשטות, בניסוחים כלליים, במשפטים מליציים: "ניטרליות", "בטחון קיבוצי", "חימוש למען שמירה על השלום", "מאבק נגד הפשיזם", וכוי.

כל הנוסחאות האלה מתמצות, בחשבון אחרון, בכך ששאלת המלחמה, כלומר, גורל העמים, חייב להישאר בידי האימפריאליסטים, ממשלותיהם, מדינאיהם, מטותיהם הכלליים, על כל תככיהם וקנוניותיהם נגד העמים.

האינטרנציונל ה-4 דוחה בשאט-נפש את כל ההפשטות המשחקות אצל הדמוקרטים את אותו תפקיד שמשחקים אצל הפשיסטים ה"כבוד", ה"דם", ה"גזע". אולם שאט-הנפש אינו מספיק. יש לעזור להמונים, באמצעות קני-מידה מאמתים, סיסמאות ותביעות מעבר, שיאפשרו להם להבחין בין המציאות הממשית לבין הפשטות מאחזות עיניים אלה.

"פירוק נשק"? אולם השאלה הנשאלת היא מי יפרק את הנשק ומי הוא יפורק. פירוק הנשק היחיד המסוגל למנוע או לבלום את המלחמה, הוא פירוק נשקה של הבורגנות על ידי הפועלים. אולם על מנת לפרק את נשקה של הבורגנות, יש צורך שהפועלים עצמם יהיו חמושים.

"ניטרליות"? אולם הפרולטריון בשום פנים ואופן אינו ניטרלי במלחמה בין יפן לסין, או בין גרמניה לברה"מ. האם פירושו של דבר הגנה על סין וברה"מ? בודאי, אך לא על ידי האימפריאליסטים אשר יחנקו את סין ואת ברה"מ.

"הגנת המולדת"? אולם כוונתה של הבורגנות בהפשטה זו היא הגנת רווחיה וביזותיה. אנו מוכנים להגן על המולדת מפני בעלי-ההון הזרים, בתנאי שנכפות קודם כל את בעלי-ההון שלנו עצמנו, ונמנע אותם מהטפל למולדתם של אחרים; בתנאי שהפועלים והאיכרים של ארצנו, יהפכו לאדוניה האמיתיים; בתנאי שעושרה של הארץ יצא מידיו של מיעוט מצומצם ויעבור לידי העם; בתנאי שהצבא, ממכשיר בידי המנצלים יהפוך למכשיר בידי המנוצלים.

צריך לדעת לתרגם רעיונות בסיסיים אלה לרעיונות חלקיים יותר ומוחשיים יותר, בהתאם למהלך המאורעות ולהלך הרוח של ההמונים. צריך, בנוסף, להבחין בקפדנות בין הפציפיזם של המדינאי, של המורה, של העיתונאי, לבין הפציפיזם של הנגר, של הפועל החקלאי או של הכובסת. במקרה הראשון, הפציפיזם הוא הכיסוי לאימפריאליזם. במקרה השני - הוא ביטוי מבולבל לאי-אימון כלפי האימפריאליזם.

כאשר האיכר הזעיר או הפועל מדבר על הגנת המולדת, הוא מדמה לעצמו את הגנת ביתו, משפחתו ומשפחת זולתו כנגד הפלישה, כנגד הפצצות, כנגד הגז המחניק. בעל-ההון, העיתונאי שלו, מתכוונים במושג הגנת המולדת לכיבוש מושבות ושווקים, להגדלתו, באמצעות ביזה, של החלק ה"לאומי" בתוך כלל ההכנסה העולמית. הפציפיזם והפטריוטיזם הבורגני חדורים כל כולם הונאה. בפציפיזם ואפילו בפטריוטיזם של המדוכאים, יש גרעין מתקדם שצריך לדעת לתפוס על מנת לגזור ממנו את המסקנות המהפכניות ההכרחיות. יש לדעת לקומם זו כנגד זו את שתי הצורות הללו של פציפיזם ופטריוטיזם.

על בסיס שיקולים אלה, תומך האינטרנציונל ה-4 בכל תביעה, גם אם בלתי מספקת, אם בכוחה למשוך את ההמונים במידת מה למדיניות פעילה, לעורר את בקורתם ולחזק את פיקוחם על תככי הבורגנות.

הנה מתוך נקודת מבט זו תומכת החטיבה האמריקנית שלנו, למשל, באופן בקורתי, בהצעת קיום משאל-עם בשאלת הכרזת המלחמה. שום רפורמה דמוקרטית אינה יכולה, כמובן, כשלעצמה למנוע את הממשלות מלחרחר מלחמה ברגע שתחפוצנה בכך. על כך יש להזהיר באופן גלוי. אולם, תהיינה אשליות ההמונים ביחס למשאל-העם אשר תהיינה, הרי משקפת תביעה זו את אי-האימון של הפועלים והאיכרים כלפי הממשלה ובית-הנבחרים של הבורגנות. מבלי לתמוך באשליות ומבלי לחוס עליהן, יש לתמוך בכל הכוח באי-האימון המתקדם של המדוכאים כלפי המדכאים. ככל שתגדל התנועה למען משאל-העם, כן ימהרו הפציפיסטים הבורגניים להיפרד ממנה, הבוגדים של האינטרנציונל ה"קומוניסטי" ייחשפו באופן עמוק יותר, חוסר האימון של הפועלים כלפי האימפריאליזם ילך ויתחזק.

הנה מאותה נקודת מבט יש להעלות את התביעה של זכות בחירה בגיל 18, לגברים ונשים. מי שייקרא מחר למות למען ה"מולדת", חייב להיות זכאי להשמיע קולו היום. המאבק נגד המלחמה חייב להתחיל בגיוס המהפכני של הנוער.

יש להאיר באור מלא, מכל הצדדים, את בעיית המלחמה, ויחד עם זאת לקחת בחשבון את צורת נטויה לגבי ההמונים ברגע מסוים.

המלחמה הינה מפעל מסחרי ענק, בייחוד עבור תעשיית המלחמה. הנה משום כך "200 המשפחות" או "60 המשפחות" הינן ראשונות הפטריוטים ומחרחרות המלחמה הראשיות. הפיקוח הפועלי על תעשיית המלחמה הוא הצעד הראשון במאבק נגד חרושתני המלחמה.

לעומת הסיסמה הרפורמיסטית "מיסוי על רווחי המלחמה", אנו מציבים את הסיסמה: החרמת כל רווחי המלחמה והפקעת התעשיות העובדות עבור המלחמה. במקום בו "מולאמת" תעשיית המלחמה, כמו בצרפת, שומרת הסיסמה של פיקוח פועלי על מלוא ערכה: אימון הפרולטריון במדינה הבורגנית אינו גדול מאימונו בבורגני הבודד.

אף אדם, אף פרוטה לממשלה הבורגנית !

לא תכנית חימוש, אלא תכנית עבודות ציבוריות מועילות !

עצמאות מוחלטת של ארגוני הפועלים מפיקוח צבאי ומשטרתי !

יש לעקור, אחת ולתמיד, את קביעת גורל העם מידי הכנופיות האימפריאליסטיות תאבות הבצע וחסרות הרחמים הפועלות מאחורי גבו של העם. בהתאם לכך אנו תובעים:

ביטול מוחלט של הדיפלומטיה החשאית; כל החוזים וההסכמים חייבים להיות בהישג ידו של כל פועל וכל איכר.

אימון צבאי וחימוש הפועלים והאיכרים תחת פיקות ישיר של ועדי הפועלים והאיכרים.

יצירת בתי-ספר צבאיים להכשרת קצינים שמוצאם משורות הפועלים, הנבחרים על ידי ארגוני הפועלים.

החלפת צבא הקבע, כלומר, זה של הקסרקטינים, במיליציה עממית הקשורה קשר בל יבותק עם בתי-החרושת, המכרות, המשקים וכוי .

המלחמה האימפריאליסטית הינה המשכה והחרפתה של מדיניות השוד של הבורגנות; מאבק הפרולטריון נגד המלחמה הינו המשכת והחרפת מאבקו המעמדי. הופעת המלחמה משנה את המצב, וחלקית את אופני המאבק הבין-מעמדי, אך אין היא משנה לא את יעדיו, אף לא את כוונו הבסיסי.

הבורגנות האימפריאליסטית שולטת בעולם. הנה משום כך תהא המלחמה הבאה, מעצם טיבה, מלחמה אימפריאליסטית. תוכנה הבסיסי של מדיניות הפרולטריון הבינלאומי יהא, כתוצאה מכך, מאבק נגד האימפריאליזם ומלחמתו. העיקרון הבסיסי של מאבק זה יהא: "האויב העיקרי נמצא בארצנו אנו", או: "תבוסת ממשלתנו (האימפריאליסטית) שלנו היא הרע במיעוטו".

אולם לא כל הארצות בעולם הן ארצות אימפריאליסטיות. נהפוך הוא, מרבית הארצות הינן קורבנות האימפריאליזם. ארצות קולוניאליות מסוימות וקולוניאליות-למחצה תנסינה, בלי שמץ ספק, להשתמש במלחמה על מנת לפרוק את עול העבדות. מצדן, לא תהא המלחמה אימפריאליסטית, אלא משחררת. חובתו של הפרולטריון הבינלאומי תהא לסייע לארצות המדוכאות במלחמתן נגד מדכאיהן. חובה זו עצמה חלה על ברה"מ, או כל מדינת-פועלים אחרת שעלולה לקום במשך המלחמה או לאחריה. תבוסתה של ממשלה אימפריאליסטית כלשהי, במאבק עם מדינת פועלים או עם ארץ קולוניאלית, היא הרע במיעוטו.

ברם, הפועלים בארץ אימפריאליסטית אינם יכולים לסייע לארץ אנטי-אימפריאליסטית בתיווך ממשלתם, ויהיו אשר יהיו היחסים הדיפלומטיים והצבאיים בין שתי הארצות ברגע נתון. באם קיימת ברית זמנית, ולמעשה מפוקפקת, בין הממשלות, ממשיך הפרולטריון של הארץ האימפריאליסטית להוות אופוזיציה מעמדית לממשלתו ותומך ב"בן-הברית" הלא-אימפריאליסטי שלה בדרכיו שלו, כלומר בדרך המאבק המעמדי הבינלאומי (אגיטציה לטובת המדינה הפועלית והארץ הקולוניאלית, לא רק כנגד אויביה, אלא גם נגד בני-בריתה הבורגניים; חרם ושביתה במקרים מסוימים, הימנעות מחרם ושביתה במקרים אחרים, וכו').

בד בבד עם התמיכה בארץ הקולוניאלית או בברה"מ במלחמה, אין שמץ סולידריות בין הפרולטריון לבין הממשלה הבורגנית של הארץ הקולוניאלית, גם לא עם הביורוקרטיה התרמידוריאנית של ברה"מ. להפך, הוא שומר על עצמאותו הפוליטית המוחלטת הן כלפי האחת, הן כלפי השניה. בסייעו למלחמה צודקת ומתקדמת, רוכש הפרולטריון את אהדת הפועלים במושבות ובברה"מ, מחזק כך את סמכותו והשפעתו של האינטרנציונל ה-4, ויכול להיטיב לעזור בהפיכת הממשלה הבורגנית בארץ הקולוניאלית, או הביורוקרטיה הריאקציונית בברה"מ.

בתחילת המלחמה, ירגישו עצמן חטיבות האינטרנציונל ה-4 באורח בלתי נמנע מבודדות: כל מלחמה מוצאת את המוני הפועלים בלתי מוכנים ודוחפת אותם לצד המנגנון הממשלתי. האינטרנציונליסטים יצטרכו לשחות נגד הזרם. ברם, ההרס והסבל של המלחמה החדשה, אשר מיד בחודשים הראשונים ירקיעו פי כמה מעל זוועות הדמים של 1914-1918, לא יאחרו להביא להתפכחות ההמונים. אי שביעות רצונם והתמרדותם יגברו במהירות. חטיבות האינטרנציונל ה-4 תימצאנה בראש הגאות המהפכנית. תכנית תביעות-המעבר תקבל אופי אקטואלי בוער. שאלת כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון תתייצב מלוא קומתה.

בטרם יחניק או יטביע את האנושות בדם, מרעיל הקפיטליזם את אויר העולם באידים המשחיתים של השנאה לאומית והגזעית. האנטישמיות היא כיום אחת העוויתות המושחתות ביותר של גסיסת הקפיטליזם.

ההוקעה חסרת-הפשרות של הדעות הקדומות הגזעניות ושל כל צורות וגווני השחצנות והשוביניזם הלאומיים, בעיקר של האנטישמיות, חייבת להיכלל בעבודה היומיומית של כל חטיבות האינטרנציונל ה-4, כעבודת החינוך העיקרית במאבק נגד האימפריאליזם והמלחמה. סיסמתנו הבסיסית נשארת: פועלי כל הארצות התאחדו !

ממשלת פועלים ואיכרים

הנוסחה של "ממשלת פועלים ואיכרים" הופיעה לראשונה ב-1917, באגיטציה של הבולשביקים, ונתקבלה באופן סופי לאחר התקוממות אוקטובר. היא בטאה באותו מקרה ניסוח עממי של הדיקטטורה של הפרולטריון, אשר כבר כוננה. חשיבותו של ניסוח זה היתה בעיקר בכך שהיא הציבה במקום ראשון את רעיון הברית בין הפרולטריון לבין מעמד האיכרים שהיתה בבסיס השלטון הסובייטי.

כאשר ניסה האינטרנציונל הקומוניסטי של האפיגונים להחיות את הנוסחה של "דיקטטורה דמוקרטית של הפועלים והאיכרים", אשר נקברה על ידי ההיסטוריה, הוא העניק לנוסחה של "ממשלת פועלים ואיכרים" תוכן שונה בתכלית, "דמוקרטי" טהור, כלומר בורגני, בהנגידו אותה לדיקטטורה של הפרולטריון. הבולשביקים-לנינינטים דחו בתוקף את הסיסמה של "ממשלת פועלים ואיכרים", בפירושה הדמוקרטי-בורגני. הם קבעו אז, והם קובעים כיום, כי באם מסרבת מפלגת הפרולטריון לצאת ממסגרות הדמוקרטיה הבורגנית, תוביל בריתה עם האיכרות פשוט לתמיכה בהון, כפי שהיה המקרה של המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים ב-1917, כפי שהיה המקרה של המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1925-1927, כפי שקורה עתה עם "החזיתות העממיות" בספרד, בצרפת ובארצות אחרות.

למן אפריל ועד ספטמבר 1917, תבעו הבולשביקים כי הסוציאל-רבולוציונרים והמנשביקים ינתקו עצמם מן הבורגנות הליברלית וייקחו את השלטון לידיהם הם. בתנאי זה, הבטיחו הבולשביקים למנשביקים ולסוציאל-רבולוציונרים, נציגיהם הזעיר-בורגניים של הפועלים והאיכרים, את עזרתם המהפכנית נגד הבורגנות. ברם, הם סרבו באופן מוחלט, הן להיכנס לממשלת המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים, והן לשאת באחריות הפוליטית לפעילותה. אילו ניתקו עצמם המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים באמת ובתמים מן הקאדטים (הליברלים) ומן האימפריאליזם הזר, כי אז היתה "ממשלת הפועלים והאיכרים" שהוקמה על ידם מאיצה ומקילה את כינון הדיקטטורה של הפרולטריון. אולם דווקא מסיבה וו התנגדה הצמרת של הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית בכל כוחה לכינון ממשלתה היא. הניסיון של רוסיה הוכיח, והניסיון של צרפת וספרד מאשר זאת שוב, כי גם בתנאים נוחים מאד, אין המפלגות של הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית (סוציאל-רבולוציונרים, סוציאל-דמוקרטים, סטליניסטים, אנרכיסטים) מסוגלים ליצור ממשלת פועלים ואיכרים, כלומר ממשלה בלתי תלויה בבורגנות.

עם זאת, לתביעת הבולשביקים כלפי המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים: "הינתקו מן הבורגנות, קחו את השלטון לידיכם !" היה ערך חינוכי עצום עבור ההמונים. סירובם העיקש של המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים לקחת את השלטון - שנחשף באופן כה דרמטי בימי יולי - חרץ את גורלם באופן סופי בעיני העם והכין את ניצחון הבולשביקים.

יעדו המרכזי של האינטרנציונל ה-4 הינו שחרור הפרולטריון מההנהגה הישנה, אשר שמרנותה עומדת בסתירה מוחלטת להתפרצויות הרות-האסון של הקפיטליזם המתפורר, ומהווה את המכשול העיקרי לקדמה ההיסטורית. האשמה העיקרית שמטיל האינטרנציונל ה-4 על ארגוניו המסורתיים של הפרולטריון היא כי אין הם רוצים להינתק מן הכמעט-גוויה הפוליטית של הבורגנות.

בתנאים אלה, התביעה המכוונת באופן שיטתי אל ההנהגה הישנה: "הינתקו מן הבורגנות, קחו את השלטון !", הינה כלי בעל חשיבות מכרעת על מנת לחשוף את אופיים הבוגדני של ארגוניו ומפלגותיו של האינטרנציונל ה-2 והאינטרנציונל ה-3, כמו גם של אינטרנציונל אמסטרדם.

בסיסמה של "ממשלת פועלים ואיכרים" אנו משתמשים אך ורק במובן שהיה לה ב-1917 בפי הבולשביקים, כלומר, כסיסמה אנטי-בורגנית ואנטי-קפיטליסטית, ובשום אופן לא במובן ה"דמוקרטי" אשר הקנו לה מאוחר יותר האפיגונים, בהפכם אותה מקרש-קפיצה למהפכה הסוציאליסטית - למכשול העיקרי בדרך זו.

אנו תובעים מכל המפלגות והארגונים הנשענים על הפועלים והאיכרים ומדברים בשמם, שיינתקו, פוליטית, מן הבורגנות ויעלו על דרך המאבק למען ממשלת פועלים ואיכרים. על דרך זו, אנו מבטיחים להם תמיכה שלימה כנגד הריאקציה הקפיטליסטית. בד בבד, אנו פותחים באגיטציה בלתי-נלאית סביב תביעות המעבר אשר צריכות, לדעתנו, להוות את התכנית של "הממשלה הפועלית והאיכרית".

האם אפשרית יצירתה של ממשלה כזו על ידי הארגונים הפועליים המסורתיים ? ניסיון העבר מורה לנו, לפחות, כפי שכבר ציינו, כי האפשרות מאד בלתי סבירה. ברם, אי אפשר להכחיש מראש באופן מוחלט את האפשרות התיאורטית לכך שתחת השפעתו של צירוף נסיבות יוצא-דופן בתכלית (מלחמה, תבוסה, התמוטטות פיננסית, מתקפה מהפכנית של ההמונים וכו'), תהיינה מפלגות זעיר-בורגניות, כולל הסטליניסטים, עלולות להרחיק לכת יותר מאשר הן עצמן היו רוצות, בדרך ההינתקות מן הבורגנות. בכל מקרה, דבר אחד אינו מוטל בספק: גם אם יתממש בארץ כלשהי צירוף נסיבות כמעט בלתי-סביר זה, ואמנם תכונן "ממשלת פועלים ואיכרים", במובן שהוזכר לעיל, היא לא תהווה אלא אפיזודה קצרה בדרך לדיקטטורה האמיתית של הפרולטריון.

ברם, אין טעם לעסוק בהשערות. האגיטציה, תחת הסיסמה של "ממשלת פועלים ואיכרים" שומרת על ערך חינוכי עצום בכל התנאים. ואין זה מקרה: סיסמה מכלילה זו הולכת בדיוק בעקבות קו ההתפתחות הפוליטית של תקופתנו (פשיטת-רגל והתפוררות של המפלגות הבורגניות הישנות, פשיטת-רגל של הדמוקרטיה, עליית הפשיזם, שאיפה הולכת וגדלה של העובדים למדיניות פעילה ומתקפתית יותר). הנה משום מה חייבת כל אחת מתביעות-המעבר שלנו להוביל למסקנה פוליטית אחת ויחידה: הפועלים חייבים לנתק עצמם מכל המפלגות המסורתיות של הבורגנות על מנת לכונן, בשיתוף עם האיכרים, את שלטונם הם.

לא ניתן לחזות אלו יהיו השלבים המוחשיים של ההתגייסות המהפכנית של ההמונים. חטיבות האינטרנציונל ה-4 חייבות לגשת לכל שלב חדש באופן בקורתי ולהעלות סיסמאות התומכות בנטיית הפועלים למדיניות עצמאית, תוך העמקת האופי המעמדי של מדיניות זו, תוך ניתוץ האשליות הרפורמיסטיות והפציפיסטיות, תוך חיזוק הקשר של האוונגרד עם ההמונים ותוך הכנת תפיסת השלטון המהפכנית .

הסובייטים (מועצות)

כפי שנאמר, ועדי בתי-החרושת הינם יסוד של שלטון כפול בבית החרושת. הנה משום כך אין קיומם אפשרי אלא בשעת לחץ גובר של ההמונים. אותו דבר נכון באשר להתאגדויות ההמוניות המיוחדות למען מאבק נגד המלחמה, באשר לועדי פיקוח על מחירים, ובאשר לכל יתר המרכזים החדשים של התנועה, אשר עצם הופעתם מעידה על העובדה שמלחמת המעמדות חרגה מעבר למסגרות ארגוניו המסורתיים של הפרולטריון.

עם זאת, ירגישו גופים ומרכזים חדשים אלה עד מהרה בחוסר ליכודם ובהיותם בלתי מספיקים. אף אחת מתביעות-המעבר אינה יכולה להתממש במלואה תוך שימור המשטר הבורגני. ברם, העמקת המשבר החברתי תגביר לא רק את סבל ההמונים, אלא גם את חוסר סבלנותם, את נחישותם, את רוח המתקפה שלהם. שכבות מדוכאות חדשות לבקרים תזקופנה ראש ותעלינה את תביעותיהן. מליוניי נזקקים, שלעולם אין המנהיגים הרפורמיסטיים שתים לבם אליהם, יתחילו להתדפק על דלתות הארגונים הפועליים. המובטלים יצטרפו לתנועה. הפועלים החקלאיים, האיכרים המרוששים או מרוששים-למחצה, השכבות המדוכאות בערים, הפועלות, עקרות-הבית, שכבות האינטליגנציה שעברו פרולטריזציה, כולם יחפשו התארגנות והנהגה.

כיצד לתאם בין התביעות השונות וצורות המאבק השונות, ולו גם בגבולותיה של עיר אחת ? ההיסטוריה כבר נתנה את תשובתה לשאלה זו: תודות לסובייטים, המקבצים יחדו את נציגי כל הקבוצות הנאבקות. איש לא הציע עד כה שום צורת ארגון אחרת, וספק אם ניתן להמציא צורה כזו. הסובייטים אינם קשורים על ידי שום תכנית מראש. הם פותחים את דלתותיהם לכל המנוצלים. דרך דלת זו עוברים הנציגים של כל השכבות הנסחפות לתוך הזרם הכללי של המאבק. הארגון מתרחב יחד עם התנועה ויונק מתוכה כוחות חדשים. כל הזרמים הפוליטיים של הפרולטריון יכולים להיאבק על הנהגת הסובייטים, על הבסיס הדמוקרטי הרחב ביותר. הנה משום מה מהווה סיסמת הסובייטים את גולת-הכותרת של תכנית תביעות-המעבר.

הסובייטים אינם יכולים להיווצר אלא במקום בו נכנסת תנועת ההמונים לשלב מהפכני גלוי. כציר שסביבו מתאחדים מיליוני העובדים במאבק נגד המנצלים, נעשים הסובייטים, מרגע הופעתם, ליריבים ומתחרים על הסמכויות המקומיות, ולאחר מכן, של הממשלה המרכזית עצמה. אם יוצרים ועדי בתי-החרושת יסודות של שלטון כפול בבית-החרושת, פותחים הסובייטים תקופה של שלטון כפול בארץ כולה.

השלטון הכפול הינו, מצידו, נקודת-השיא של תקופת המעבר. שני משטרים, המשטר הבורגני והמשטר הפרולטרי, מנוגדים זה לזה באופן בלתי ניתן ליישוב. ההתנגשות ביניהם היא בלתי נמנעת. בתוצאתה של זו תלוי גורלה של החברה. במקרה של תבוסת המהפכה, דיקטטורה פשיסטית של הבורגנות. במקרה של ניצחון, שלטון הסובייטים, כלומר, הדיקטטורה של הפרולטריון והבנייה הסוציאליסטית של החברה.

הארצות הנחשלות ותכנית תביעות המעבר

הארצות הקולוניאליות והקולוניאליות-למחצה הן ארצות נחשלות מעצם טבען. אולם ארצות אלה חיות בתנאים של שליטת האימפריאליזם בעולם. הנה משום מה התפתחותן היא בעלת אופי משולב: היא כוללת בתוכה את הצורות הכלכליות הפרימיטיביות ביותר ואת המילה האחרונה של הטכניקה וההתפתחות הקפיטליסטית. דבר זה קובע את מדיניות הפרולטריון של הארצות הנחשלות: הוא נאלץ לשלב את המאבק למען המשימות היסודיות ביותר של עצמאות לאומית ושל דמוקרטיה בורגנית, יחד עם המאבק הסוציאליסטי נגד האימפריאליזם העולמי. במאבק זה, הסיסמאות הדמוקרטיות, תביעות המעבר ומשימות המהפכה הסוציאליסטית אינן נפרדות לתקופות היסטוריות נבדלות, אלא נובעות באופן מיידי אלה מתור אלה. הפרולטריון הסיני שאך החל לארגן איגודים מקצועיים, כבר צריך היה לתת דעתו על הסובייטים. הנה במובן זה ניתנת התכנית הנוכחית ליישום מלא בארצות הקולוניאליות והקולוניאליות-למחצה, לפחות באלה מתוכן שם מסוגל כבר הפרולטריון להיות בעל מדיניות עצמאית. ן

הבעיות המרכזיות של הארצות הקולוניאליות והקולוניאליות-למחצה הן: המהפכה האגררית, כלומר, ביטול המורשת הפיאודלית, והעצמאות הלאומית, כלומר השחרור מעול האימפריאליזם. שתי משימות אלה קשורות זו בזו קשר הדוק.

בלתי אפשרי לדחות בפשטות את התכנית הדמוקרטית: יש צורך שההמונים עצמם יחרגו מעבר לתכנית זו תוך כדי המאבק. הסיסמה של אסיפה לאומית (או מכוננת) שומרת על ערכה המלא בארצות כמו סין או הודו. יש לקשור סיסמה זו בקשר בל-יינתק למשימות השחרור שלאומי והרפורמה האגררית. יש, קודם כל, לחמש את הפועלים בתכנית דמוקרטית זו. הם בלבד יכולים לקומם ולקבץ את האיכרים. על בסיס התכנית הדמוקרטית המהפכנית, יש לעמת את הפועלים עם הבורגנות "הלאומית".

בשלב מסוים של התגייסות ההמונים על בסיס סיסמאות הדמוקרטיה המהפכנית, יכולים וחייבים הסובייטים להופיע. תפקידם ההיסטורי בכל תקופה נתונה, בעיקר קשריהם עם האסיפה הלאומית, ייקבע על ידי רמתו הפוליטית של הפרולטריון, על ידי הקשר בין זה האחרון לבין מעמד האיכרות ועל ידי אופי המדיניות של המפלגה הפרולטרית. במוקדם או במאוחר, צריכים הסובייטים למגר את הדמוקרטיה הבורגנית. הם בלבד מסוגלים להוביל את המהפכה הדמוקרטית עד הסוף, ובכך לפתוח את תקופת המהפכה הסוציאליסטית.

המשקל היחסי של התביעות הדמוקרטיות ותביעות-המעבר השונות במאבק הפרולטריון, קשריהן ההדדיים וסדר הופעתן נקבעים על ידי הנסיבות המיוחדות והתנאים האופייניים לכל ארץ נחשלת, ובמידה רבה על פי דרגת פיגורה. יחד עם זאת, ניתן לקבוע את כוונה הכללי של ההתפתחות המהפכנית על ידי הנוסחה של המהפכה המתמדת, במובן הסופי שניתן לה על ידי שלוש המהפכות ברוסיה (1905, פברואר 1917, אוקטובר 1917).

האינטרנציונל ה"קומוניסטי" נתן לארצות הנחשלות דוגמת מופת לכך כיצד ניתן לגרום לכיליונה של מהפכה מבטיחה ומלאת און. בשעת העלייה הסוערת של תנועת ההמונים בסין בשנים 1925-1927, לא העלה האינטרנציונל את הסיסמה של אסיפה לאומית, ובד בבד אסר יצירת סובייטים. המפלגה הבורגנית של הקואומינטאנג צריכה היתה, לפי תכניתו של סטלין, "לבוא במקום" הן האסיפה הלאומית והן הסובייטים. לאחר הבסת ההמונים על ידי הקואומינטאנג, ארגן האינטרנציונל בקנטון, קריקטורה של סובייט. לאחר ההתמוטטות הבלתי-נמנעת של ההתקוממות בקנטון, עלה הקומינטרן על דרך של מלחמת פרטיזנים וסובייטים איכריים, עם פאסיביות מוחלטת של הפרולטריון התעשייתי. בהגיעו כך למבוי-סתום, ניצל האינטרנציונל את המלחמה הסינו-יפנית על מנת לחסל במחי-יד את "סין הסובייטית", על ידי הכפפת, לא רק "הצבא האדום" האיכרי, אלא גם המפלגה המכונה "קומוניסטית", לאותו קואומינטאנג עצמו, כלומר לבורגנות.

לאחר שהאינטרנציונל הקומוניסטי בגד במהפכה הפרולטרית הבינלאומית, בשם הידידות עם אדוני-העבדים ה"דמוקרטים", אי אפשר היה לו שלא לבגוד גם במאבק לשחרור של העמים הקולוניאליים, בציניות גדולה עוד יותר מאשר עשה זאת לפניו האינטרנציונל ה-2. אחת המשימות של מדיניות החזיתות העממיות ו"ההגנה על המולדת" הינה להפוך מאות מיליוני בני-אדם מהאוכלוסייה הקולוניאלית לבשר תותחים של האימפריאליזם ה"דמוקרטי". דגל המאבק לשחרור העמים הקולוניאליים והקולוניאליים-למחצה, כלומר של למעלה ממחצית האנושות, עבר באופן סופי לידי האינטרנציונל ה-4.

תכנית תביעות המעבר בארצות הפשיסטיות

הימים בהם הכריזו האסטרטגים של האינטרנציונל הקומוניסטי כי ניצחון היטלר אינו אלא צעד לעבר ניצחון טלמאן - עברו חלפו. טלמאן לא יצא מבתי-הסוהר של היטלר מזה למעלה מחמש שנים. מוסוליני מחזיק את איטליה בשלשלאות הפשיזם מזה למעלה משש-עשרה שנה. במשך כל השנים הללו, נמצאו כל מפלגות האינטרנציונל ה-2 וה-3 חסרות-אונים, לא רק כדי לעורר תנועה המונית, אלא אפילו כדי ליצור ארגון בלתי חוקי רציני, שיהיה בר-השוואה, ולו במעט, למפלגות המהפכניות הרוסיות בתקופת הצאריזם.

אין שמץ סיבה לראות בכוחה של האידיאולוגיה הפשיסטית את הגורם לכישלונות אלה. מוסוליני מעולם לא השפיע ברצינות על הפועלים. אותן שכבות האוכלוסייה אשר ברגע נתון סחרר הפשיזם את ראשן, כלומר בעיקר כל שכבות הביניים, כבר הספיקו להתפכח. אם, חרף זאת, מצטמצמת אופוזיציה, גם אם ניכרת מעט בלבד, בשכבות הקלריקאליות, פרוטסטנטיות וקתוליות, אין הסיבה נעוצה בעוצמתן של התיאוריות הקודחות-למחצה, החובבניות-למחצה של ה"גזע" ושל ה"דם" - אלא בפשיטת הרגל נוראה של האידיאולוגיות של הדמוקרטיה, של הסוציאל-דמוקרטיה ושל האינטרנציונל הקומוניסטי.

לאחר ניתוץ הקומונה הפריסאית, נמשכה הריאקציה המחניקה כשמונה שנים. לאחר התבוסה של המהפכה הרוסית ב-1905, נותרו ההמונים הפועליים אחוזי-תדהמה משך תקופה כמעט דומה. יחד עם זאת, בשני המקרים האלה מדובר היה רק בתבוסות פיזיות, שנקבעו על ידי יחסי-הכוחות. ברוסיה היה מדובר, פרט לזאת, בפרולטריון בתול כמעט. הסיעה הבולשביקית היתה אז רק בת שלוש שנים. המצב היה שונה לחלוטין בגרמניה, מקום שם היתה ההנהגה בידי מפלגות חזקות, האחת בת שבעים שנה, השניה כבת חמש-עשרה. שתי מפלגות אלה המונות מיליונים של בוחרים, מצאו עצמן משותקות מבחינה מוסרית לפני המאבק ונכנעו ללא קרב. אסון כגון זה לא היה בהיסטוריה. הפרולטריון הגרמני לא הוכה על ידי אויב בקרב: הוא נמחץ על ידי הפחדנות, השפלות, הבגידה של מפלגותיו שלו. אין כל פלא שהוא איבד את האמונה בכל מה שהורגל להאמין מזה שלושה דורות כמעט. ניצחון היטלר, מצדו, חיזק את מוסוליני.

הכישלון של העבודה המהפכנית באיטליה ובגרמניה אינו אלא פריה של המדיניות הפושעת של הסוציאל-דמוקרטיה ושל האינטרנציונל הקומוניסטי. על מנת לנהל פעילות מחתרתית, לא די באהדת ההמונים, יש גם צורך בהתלהבות הכרחית של שכבותיהם המתקדמות. אולם הניתן לצפות להתלהבות כלפי ארגונים פושטי-רגל מבחינה היסטורית ? המנהיגים הגולים, הם ברובם סוכני הקרמלין וה-ג.פ.או., מיואשים עד לשד-עצמותיהם, או שרים-לשעבר סוציאל-דמוקרטים של הבורגנות, המקווים כי בדרך נס יחזירו להם הפועלים את משרותיהם שאבדו. האם ניתן להעלות על הדעת את האדונים הללו בתפקיד של מנהיגי המהפכה ה"אנטי-פשיסטית" העתידה ?

המאורעות בזירה העולמית, אף הם לא היו, עד עתה, לטובת עליה מהפכנית באיטליה ובגרמניה: דיכוי הפועלים האוסטריים, תבוסת המהפכה הספרדית, התנוונות המדינה הסובייטית. כיוון שהפועלים האיטלקים והגרמנים תלויים, במידה רבה, ברדיו כמקור האינפורמציה הפוליטית שלהם, ניתן לומר בביטחון כי שידורי מוסקבה, המשלבים את השקרים התרמידוריאניים עם טיפשות ושחצנות, הפכו לגורם חשוב ביאוש הפועלים במדינות הטוטליטריות. מבחינה זו, כמו מהבחינות האחרות, סטלין אינו אלא כלי-עזר של גבלס.

יחד עם זאת, ממשיכים במלאכתם ניגודי המעמדות אשר הובילו לניצחון הפשיזם, אפילו תחת שליטת הפשיזם, ואט-אט מכרסמים בו. אי שביעות-הרצון של ההמונים הולכת וגוברת. מאות ואלפי פועלים מסורים ממשיכים, למרות הכל, לנהל עבודה זהירה של חפרפרות מהפכניות. קם דור חדש אשר לא התנסה במישרין בהתמוטטות המסורות הגדולות והתקוות הגדולות. ההכנה המולקולרית של המהפכה הפרולטרית מתקדמת, תחת מגפו הכבד של המשטר הטוטליטרי. אולם על מנת שהאנרגיה החבויה תיהפך למרד פועלי, צריך האוונגרד של הפרולטריון למצוא פרספקטיבה חדשה, תכנית חדשה, דגל חדש ובלתי מוכתם.

כאן טמון הקושי העיקרי. קשה מאד לפועלי הארצות הפשיסטיות לפנות לתכנית (פרוגרמות) חדשות. אימותה של תכנית נעשה דרך הניסיון. ברם דווקא הניסיון של תנועת ההמונים הוא החסר בארצות העריצות הטוטליטרית. יתכן מאד שיש צורך בהצלחה גדולה של הפרולטריון באחת הארצות ה"דמוקרטית" על מנת לתת דחף לתנועה המהפכנית בארצות הפשיזם. אסון פיננסי או צבאי יכול לגרור אותן תוצאות. יש לנהל עתה עבודת הכנה, הסברתית בעיקר, אשר רק בעתיד תישא פרות.

ניתן מעתה לקבוע בוודאות גמורה: התנועה המהפכנית בארצות הפשיסטיות, ברגע שתצא לאור היום, תקבל בבת-אחת ממדים עצומים, ובשום מקרה לא תיעצר בניסיונות להחיות גוויה ויימארית כלשהי.

הנה בנקודה זו מתגלעים חילוקי-הדעות הבלתי-מתפשרים בין האינטרנציונל ה-4 לבין המפלגות הישנות הממשיכות להתקיים פיזית לאחר שפשטו את הרגל.

ה"חזית העממית" בגלות הינה אחד הזנים המזיקים והבוגדניים ביותר בין כל החזיתות העממיות האפשריות. משמעותה, ביסודו של דבר, געגועים חסרי אונים לקואליציה עם הבורגנות הליברלית שאינה קיימת. לו היתה מצליחה, היא לא היתה אלא הכנה לסדרה של תבוסות חדשות של הפרולטריון, נוסח ספרד. הנה משום כך, תנאי ראשון למאבק מהפכני נגד הפשיזם הינו חשיפה חסרת רחמים של התיאוריה והמעשה של ה"חזית העממית".

אין פירושו של דבר, כמובן, שהאינטרנציונל ה-4 דוחה את הסיסמאות הדמוקרטיות. להפך, אלה יכולות ברגע מסוים לשחק תפקיד נכבד. אולם הנוסחאות של הדמוקרטיה (חופש ההתאגדות, העיתונות וכו') אינן עבורנו אלא סיסמאות חולפות או ארעיות בתנועתו העצמאית של הפרולטריון, ולא חבל דמוקרטי הנכרך סביב צוואר הפרולטריון על ידי סוכני הבורגנות (ספרד!). ברגע שהתנועה תקבל אופי המוני כלשהו, תתערבבנה סיסמאות-המעבר עם הסיסמאות הדמוקרטיות: ועדי בתי-החרושת יופיעו, יש לשער, לפני שתחלצנה המומיות הזקנות ממשרדיהן להקים איגודים מקצועיים; הסובייטים יכסו את פני גרמניה לפני שתתכנס בויימאר אסיפה מכוננת חדשה. כך יהיה גם באיטליה ובארצות האחרות הטוטליטריות והטוטליטריות-למחצה.

הפשיזם השליך ארצות אלה לתוך ברבריות מדינית. אולם הוא לא שינה את אופיין החברתי. הפשיזם הוא כלי של ההון הפיננסי, ולא של בעלי-הקרקע הפיאודלים. התכנית המהפכנית חייבת להתבסס על הדיאלקטיקה של מלחמת-המעמדות, התקפה גם לגבי הארצות הפשיסטיות, ולא על הפסיכולוגיה של פושטי-הרגל המבוהלים. האינטרנציונל ה-4 דוחה בשאט-נפש את שיטות ההתחפשות הפוליטית בהן נוקטים הסטליניסטים, גיבורים-לשעבר של "התקופה השלישית", המופיעים בזה אחר זה, באצטלה של קתולים, פרוטסטנטים, יהודים, לאומנים גרמנים, ליברלים - כל זאת רק על מנת להסתיר את פרצופם הבלתי משובב. האינטרנציונל ה-4 מופיע תמיד ובכל מקום תחת דגלו שלו. הוא מציע באופן גלוי את תכניתו לפרולטריון בארצות הפשיסטיות. מעתה ואילך משוכנעים הפועלים המתקדמים בעולם כולו כי מיגורו של מוסוליני, היטלר וכן סוכניהם וחקייניהם יתבצע אך ורק בהנהגת האינטרנציונל ה-4.

ברה"מ ומשימות תקופת המעבר

ברית-המועצות יצאה ממהפכת אוקטובר כמדינת-פועלים. העברת אמצעי-הייצור לבעלות המדינה, תנאי הכרחי להתפתחות סוציאליסטית, פתחה פתח בפני צמיחה מהירה של-כוחות-הייצור. אולם, בינתיים עבר מנגנון המדינה הפועלית התנוונות גמורה, בהפכו מכלי בידי מעמד הפועלים לכלי אלימות בידי הביורוקרטיה נגד מעמד הפועלים, לכלי המחבל בכלכלה, יותר ויותר. ביורוקרטיזציה של מדינת-פועלים נחשלת ומבודדת והפיכת הביורוקרטיה לכת פריבילגיונית כל יכולה הינן ההפרכה הניצחת ביותר - לא רק התיאורטית כי אם גם המעשית - של התיאוריה של סוציאליזם בארץ אחת.

כך מגלם המשטר של ברה"מ סתירות נוראות. אולם הוא ממשיך להוות משטר של מדינת פועלים מנוונת. כזו היא האבחנה החברתית.

התחזית הפוליטית היא בעלת אופי אלטרנטיבי: או שהביורוקרטיה, בהפכה יותר ויותר למכשיר של הבורגנות העולמית בתוך מדינת-הפועלים, תמגר את צורות הקניין החדשות ותדחוף מחדש את הארץ לקפיטליזם; או שמעמד הפועלים ימחץ את הביורוקרטיה ויפרוץ דרך לקראת הסוציאליזם.

לגבי חטיבות האינטרנציונל ה-4, לא היו משפטי מוסקבה בבחינת הפתעה או בבחינת תוצאת שטניותו האישית של רודן הקרמלין, אלא תוצרים חוקיים של תרמידור. הם צמחו מתוך החיכוכים הבלתי-הסבלים בחיק הביורוקרטיה הסובייטית, אשר מצדם, משקפים את הסתירות בין הביורוקרטיה לבין העם, וכן את הניגודים ההולכים ומעמיקים בקרב "העם" עצמו. אופיים "הדמיוני" העקוב-מדם של המשפטים מראה מה כוחו של מתח הסתירות ומבשר את שעת ההכרעה הקרבה.

ההצהרות הפומביות של סוכני-הקרמלין לשעבר בחוץ-לארץ, אשר סרבו לחזור למוסקבה, הוכיחו הוכחה ניצחת, בדרכם הם, כי בחיק הביורוקרטיה מצויים כל הגוונים של המחשבה הפוליטית: למן הבולשביזם האמיתי (א. רייס) ועד לפשיזם המושלם (פ. בוטנקו). היסודות המהפכניים של הביורוקרטיה, המהווים מיעוט זעום, משקפים - אמת, באופן סביל - את האינטרסים הסוציאליסטים של הפרולטריון. היסודות הפשיסטיים, ובאופן כללי הנגד-מהפכניים, אשר מספרם גדל בלי הרף, מבטאים באופן עקבי יותר ויותר את האינטרסים של האימפריאליזם העולמי. מועמדים אלה לתפקיד של "קומפרדורים" סבורים, ובצדק, כי השכבה המנהיגה החדשה אינה יכולה להבטיח את עמדותיה הפריבילגיוניות אלא על ידי ויתור על ההלאמה, על הקולקטיביזציה, על מונופול סחר-החוץ, בשם הטמעת "התרבות המערבית", קרי: הקפיטליזם. בין שני קטבים אלה מצויות מגמות-ביניים מעורפלות, בעלות אופי מנשביקי, סוציאל-רבולוציונרי או ליברלי, הפונות לעבר הדמוקרטיה הבורגנית.

בקרב החברה המכונה "אל-מעמדית" עצמה יש בלי ספק אותן קבוצות כמו בקרב הביורוקרטיה, אולם ביטוין פחות ברור והיחס הפוך: המגמות הקפיטליסטיות בעלות ההכרה, נחלת השכבה הקולחוזאית המשגשגת, אינן מאפיינות אלא מיעוט מבוטל של האוכלוסייה. אולם הן מוצאות לעצמן בסיס נרחב בנטיות הזעיר-בורגניות להצבר פרטי הצומחות מן העוני הכללי ואשר הביורוקרטיה מעודדת באופן מודע.

על בסיס זה של ניגודים הולכים וגדלים, ההורסים יותר ויותר את שווי-המשקל החברתי, נאחזת על ידי שיטות טרור, אוליגרכיה תרמידוריאנית, אשר כיום מסתכמת בעיקר בכנופיה הבונפרטיסטית של סטלין.

המשפטים האחרונים הוו מהלומה נגד השמאל. דבר זה נכון גם ביחס לדיכוי מנהיגי האופוזיציה הימנית, כי מנקודת המבט של האינטרסים והמגמות של הביורוקרטיה, הקבוצה הימנית של המפלגה הבולשביקית הישנה בטאה סכנה משמאל. העובדה שהכנופיה הבונפרטיסטית, החוששת גם מבני-בריתה הימניים מסוגו של בוטנקו, נאלצה, על מנת להבטיח את קיומה, לנקוט בחיסול כללי כמעט של דור הבולשביקים הישנים - הינה ההוכחה המוחצת לכוח חיותן של המסורות המהפכניות בקרב ההמונים, כמו גם של אי שביעות-הרצון הגוברת של אלה האחרונים.

הדמוקרטים הזעיר-בורגנים במערב, אשר תמול עוד קבלו את משפטי מוסקבה כלשונם, חוזרים ואומרים היום בעקשנות כי "בברה"מ אין טרוצקיזם ואין טרוצקיסטים". ברם, אין הם מסבירים מדוע נעשה כל הטיהור דווקא בסימן המאבק נגד סכנה זו. אם רואים ב"טרוצקיזם" תכנית מוגמרת, ויותר מכך - ארגון, בלי ספק חלש מאד ה"טרוצקיזם" בברה"מ. אולם כוחו הבלתי מנוצח הינו בכך שהוא מבטא, לא רק את המסורת המהפכנית, כי אם אף את האופוזיציה הנוכחית של מעמד הפועלים עצמו, השנאה החברתית של הפועלים לביורוקרטיה - זו היא שמהווה, בעיני כנופיית הקרמלין, את ה"טרוצקיזם". הביורוקרטיה חוששת עד מוות, ובצדק רב, מן המפגש בין המרד האילם של הפועלים לבין הארגון של האינטרנציונל ה-4.

השמדת דור הבולשביקים הישנים והנציגים המהפכניים של דור-הביניים והדור הצעיר, ערערה עוד יותר את שווי-המשקל הפוליטי, לטובת האגף הימני, הבורגני, של הביורוקרטיה ובני-בריתה במדינה. מכאן, מן הימין, יש לחכות בתקופה הקרבה, לניסיונות יותר ויותר נחושים לשנות את המשטר החברתי של ברה"מ על ידי קירובו ל"תרבות המערבית", ובעיקר לצורתה הפשיסטית.

פרספקטיבה זו הופכת את שאלת ה"הגנה על ברה"מ" למוחשית ביותר. אם יצא מחר הזרם הבורגני-פשיסטי - קרי: "סיעת בוטנקו" - למאבק לכיבוש השלטון, תתפוס "סיעת רייס" באורח בלתי-נמנע את מקומה מצדו השני של המתרס. למרות שתמצא עצמה, באופן זמני, בת-ברית של סטלין, היא תגן, כמובן, לא על הכנופיה הבונפרטיסטית שלו, כי אם על היסודות החברתיים של ברה"מ, כלומר על הקניין שהוצא מידי בעלי-ההון ועבר למדינה. אם תימצא "סיעת בוטנקו" בברית צבאית עם היטלר, תגן "סיעת רייס" על ברה"מ נגד התערבות צבאית, בתוך ברה"מ כמו גם בזירה העולמית. כל התנהגות אחרת תהיה בבחינת בגידה.

לכן, לא ניתן מראש לדחות את האפשרות, במקרים מוגדרים בדייקנות, של "חזית מאוחדת" עם החלק התרמידוריאני של הביורוקרטיה נגד המתקפה הגלויה של הנגד-מהפכה הקפיטליסטית; עם זאת נשארת המשימה הפוליטית העיקרית בברה"מ -מיגור הביורוקרטיה התרמידוריאנית עצמה. המשך שליטתה מזעזע כל יום ביתר שאת את היסודות הסוציאליסטיים של הכלכלה ומגדיל את סיכויי החזרת הקפיטליזם. באותו כוון פועל אף האינטרנציונל הקומוניסטי, סוכן ובן-ברית של הכת הסטליניסטית בהחנקת המהפכה הספרדית והחדרת ייאוש אל קרב הפרולטריון הבינלאומי.

כמו בארצות הפשיסטיות, כוחה העיקרי של הביורוקרטיה אינו בה עצמה, אלא ביאוש ההמונים, בהיותם חסרי פרספקטיבה חדשה. כמו בארצות הפשיסטיות, אשר המנגנון הפוליטי של סטלין אינו נבדל מהן במאומה אלא ביתר אכזריות שלוחת-רסן, רק עבודת הכנה הסברתית אפשרית כרגע בברה"מ. כמו בארצות הפשיסטיות, המאורעות החיצוניים הם אשר יתנו כנראה דחף לתנועה המהפכנית של הפועלים הסובייטים. המאבק נגד הקומינטרן בזירה העולמית הוא כעת החלק החשוב ביותר של המאבק נגד הדיקטטורה הסטליניסטית. דברים רבים מעידים על האפשרות כי התפוררות הקומינטרן, שאינו נתמך ישירות על ידי ה-ג.פ.או, תקדים את נפילת הכנופיה הבונפרטיסטית וכל הביורוקרטיה התרמידוריאנית בכלל.

הגל המהפכני החדש בברה"מ יתחיל בלי ספק תחת דגל המאבק נגד אי-השויון החברתי והדיכוי הפוליטי. הלאה זכויות היתר של הביורוקרטיה ! הלאה הסטכאנוביזם ! הלאה האריסטוקרטיה הסובייטית על דרגותיה ועיטוריה ! יותר שוויון בשכר עבור כל צורות העבודה !

המאבק למען חופש האיגודים המקצועיים וועדי המפעלים, למען חופש ההתאגדות והעיתונות, יתפתח למאבק לתחייתה ולפריחתה של הדמוקרטיה הסובייטית .

הביורוקרטיה החליפה את הסובייטים, בחינת כלים של המעמד, באשליה של זכות בחירה כללית, בסגנון היטלר-גבלס. יש להחזיר לסובייטים, לא רק את צורתם החופשית הדמוקרטית, כי אם את תכנם המעמדי. כשם שבעבר לא היתה כניסה לסובייטים לבורגנות ולקולאקים, כן יש לגרש עתה מן הסובייטים את הביורוקרטיה והאריסטוקרטיה החדשה . בסובייטים יש מקום רק לנציגי הפועלים, לעובדי הקולחוזים, לאיכרים ולחיילים האדומים.

הדמוקרטיזציה של הסובייטים לא תיתכן בלא הענקת חוקיות למפלגות סובייטיות. הפועלים והאיכרים עצמם, בהצבעתם החופשית, יורו אלו הן המפלגות הסובייטיות.

רביזיה של הכלכלה המתוכננת מלמעלה למטה, לשם האינטרס של היצרנים והצרכנים ! על ועדי המפעלים ליטול את זכות הפיקוח על הייצור. הקואופרטיבים של הצריכה, מאורגנים באופן דמוקרטי, חייבים לפקח על איכות המוצרים ומחירם.

ארגון מחדש של הקולחוזים בהתאם לרצון חברי הקולחוז ובהתאם לאינטרסים שלהם.

המדיניות הבינלאומית השמרנית של הביורוקרטיה חייבת לפנות את מקומה למדיניות האינטרנציונליזם הפרולטרי. כל ההתכתבויות הדיפלומטיות של הקרמלין חייבות להתפרסם. הלאה הדיפלומטיה החשאית !

כל המשפטים הפוליטיים שנערכו על ידי הביורוקרטיה התרמידוריאנית חייבים להיבדק מחדש, בתנאי פומביות מלאה וחקירה חופשית. מארגני הסילופים חייבים לשאת בעונש הולם.

לא יתכן לממש תכנית זו ללא מיגור הביורוקרטיה, המחזיקה את השלטון על ידי אלימות וסילוף. רק ההתקוממות המהפכנית של ההמונים המדוכאים מסוגלת להחיות את המשטר הסובייטי ולהבטיח את התקדמותו לעבר הסוציאליזם. ישנה מפלגה אחת בלבד המסוגלת להנהיג את ההמונים הסובייטים להתקוממות - מפלגת האינטרנציונל ה-4.

הלאה הכנופיה הבונפרטיסטית של קין-סטלין !

תחי הדמוקרטיה הסובייטית !

תחי המהפכה הסוציאליסטית הבינלאומית !

נגד האופורטוניזם והרביזיוניזם חסר-העקרונות

המדיניות של מפלגת ליאון בלום בצרפת מוכיחה שוב כי הרפורמיסטיים אינם מסוגלים ללמוד דבר מן הלקחים הטראגיים ביותר של ההיסטוריה. הסוציאל-דמוקרטיה הצרפתית מעתיקה בכניעות את מדיניות הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית וצועדת לעבר אותו אסון. משך עשרות שנים צמח האינטרנציונל ה-2 בתוך מסגרות הדמוקרטיה הבורגנית, הפך חלק בלתי נפרד ממנה ונרקב יחד עמה.

האינטרנציונל ה-3 עלה על דרך הרפורמיזם בתקופה בה העמיד משבר הקפיטליזם באופן סופי על הפרק את המהפכה הפרולטרית. המדיניות הנוכחית של האינטרנציונל הקומוניסטי בספרד ובסין - מדיניות המתמצית בהתפלשות לרגלי הבורגנות ה"דמוקרטית" וה"לאומית" - מראה בעליל כי האינטרנציונל הקומוניסטי, אף הוא אינו מסוגל עוד ללמוד משהו או להשתנות. הביורוקרטיה אשר נהייתה לכוח ריאקציוני בברה"מ, אינה יכולה לשחק תפקיד מהפכני בזירה העולמית.

האנרכו-סינדיקליזם עבר, כללית, התפתחות מאותו סוג. בצרפת, הפנה הביורוקרטיה האיגוד-מקצועית של ליאון ז'ואו כבר מזמן לסוכנות של הבורגנות בקרב מעמד הפועלים. בספרד נפטר האנרכו-סינדיקליזם מן המסווה של מהפכנות ברגע שהחלה המהפכה, והפך לגלגל החמישי במרכבת הדמוקרטיה הבורגנית.

ארגוני-הביניים הצנטריסטים, המאורגנים סביב "לשכת לונדון", אינם אלא כלי-עזר "שמאליים" של הסוציאל-דמוקרטיה והאינטרנציונל הקומוניסטי. הם הראו את חוסר יכולתם המוחלט להתמצא במצב היסטורי ולגזור ממנו את המסקנות המהפכניות. השיא הושג על ידי ה-פ.ו.ם. הספרדי אשר, בתנאי המהפכה, היה בלתי מסוגל לחלוטין לנקוט מדיניות מהפכנית.

המפלות האיומות שספג הפרולטריון העולמי משך שנים ארוכות, דחפו את הארגונים הרשמיים לשמרנות רבה עוד יותר והובילו בד בבד את ה"מהפכנים" הזעיר בורגניים המאוכזבים לחפש אחר "דרכים חדשות". כמו תמיד, בתקופות של ריאקציה ושפל, מגיחים מכל עבר עושי-הלהטים ומאחזי-העיניים. הם רוצים לשנות את כל מהלך המחשבה המהפכנית. במקום ללמוד מן העבר, הם "מתקנים" אותו.

אלה מגלים את סתירות המרכסיזם ואלה מכריזים על פשיטת-הרגל של הבולשביזם. אלה מטילים על התפיסה המהפכנית את האחריות לטעויות ולפשעים של אלה שבגדו בה; אחרים מקללים את הרפואה, משום שאינה מבטיחה ריפוי מיידי באורח פלא. הנועזים ביותר מבטיחים לגלות תרופת פלא, ובינתיים ממליצים לעצור את מלחמת-המעמדות. נביאים רבים של המוסר החדש מתכוננים להחיות את תנועת הפועלים בעזרת חיסון מוסרי. מרבית השליחים האלה הצליחו להפוך הם עצמם לבעלה מום מוסריים עוד טרם הגיעו לשדה-הקרב. כך, במסווה של "דרכים חדשות", אין מציעים לפרולטריון אלא מרשמים ישנים, אשר כבר מזמן נקברו בארכיוני הסוציאליזם שלפני מרכס.

האינטרנציונל ה-4 מכריז על מלחמה ללא פשרות נגד הביורוקרטיות של האינטרנציונל ה-2 וה-3, של אינטרנציונל אמסטרדם ושל האינטרנציונל האנרכו-סינדיקליסטי, כמו נגד הצנטריסטים גרורותיהם; נגד הרפורמיזם ללא רפורמות; הדמוקרטיה בת-הברית ל-ג.פ.או.; נגד הפציפיזם ללא שלום; האנרכיזם בשרות הבורגנות; נגד ה"מהפכנים" הפוחדים פחד-מוות מפני המהפכה. כל הארגונים הללו אינם ערובת העתיד, כי אם שרידים נרקבים של העבר. תקופת המלחמות והמשברים לא תותיר מהם אבן על אבן.

האינטרנציונל ה-4 אינו מחפש ואינו ממציא כל תרופת-פלא. הוא נמצא בשלמותו על מישור המרכסיזם, תפיסה מהפכנית יחידה המאפשרת להבין מה שמתרחש, לאתר את גורמי המפלות ולהכין באופן מודע את הניצחון. האינטרנציונל ה-4 ממשיך את מסורת הבולשביזם, אשר לראשונה הראה לפרולטריון כיצד לכבוש את השלטון. האינטרנציונל ה-4 מרחיק את עושי-הלהטים ומאחזי-העיניים ואת מטיפי המוסר הטרדניים. בחברה המבוססת על ניצול, המוסר העליון הוא מוסר המהפכה החברתית. טובים הם האמצעים והשיטות המעלים את ההכרה המעמדית של הפועלים, את ביטחונם בכוחם הם, את נכונותם להקרבה במאבק. בלתי מתקבלות הן השיטות המעוררות במדוכאים חשש וצייתנות למול המדכאים, החונקות את רוח המחאה והמרדנות או מחליפות את רצון ההמונים ברצון המנהיגים, את השכנוע - בכפייה, את ניתוח המציאות - בדמגוגיה וסלפנות. הנה משום מה הסוציאל-דמוקרטיה אשר הורידה את המרכסיזם לשפל המדרגה, כמו הסטליניזם, ניגוד קוטבי לבולשביזם, הינם אויבים בנפש של המהפכה הפרולטרית והמוסר שלה.

להביט במציאות בכוחה; לא לחפש אחר הדרך של ההתנגדות המעטה ביותר; לקרוא לדברים בשמם; להגיד את האמת להמונים, ותהיה היא מרה כאשר תהיה; לא לפחד מפני מכשולים; להקפיד בדברים הקטנים כמו בגדולים; להעיז לפעול בבוא השעה; אלה הם צווי האינטרנציונל ה-4. הוא הראה כי הוא יודע לשחות נגד הזרם. הגל ההיסטורי הבא יעלהו על מרומיו.

נגד הכיתתיות

בהשפעת בגידתם והתנוונותם של ארגוניו ההיסטוריים של מעמד-הפועלים, נולדות או קמות לתחייה מחדש, בשולי האינטרנציונל ה-4, קבוצות ועמדות כיתתיות מסוגים שונים. בבסיסן מונח הסירוב להיאבק למען תביעות חלקיות או תביעות-מעבר, כלומר, למען האינטרסים והצרכים היסודיים של ההמונים כמות שהם. ההתכוננות למהפכה, לגבי הכיתתיים, משמעה לשכנע את עצמם ביתרונות הסוציאליזם. הם מציעים לזנוח את האיגודים המקצועיים ה"ישנים" – כלומר, עשרות מיליונים של פועלים מאורגנים - כאילו יכלו ההמונים לחיות מחוץ לתנאי מלחמת-המעמדות הממשית ! הם אדישים כלפי המאבק המתנהל בחיק הארגונים הרפורמיסטיים - כאילו ניתן לכבוש את ההמונים מבלי להתערב במאבק זה ! הם מסרבים באופן מעשי לעמוד על ההבדל בין הדמוקרטיה הבורגנית לבין הפשיזם - כאילו יכלו ההמונים שלא לחוש בהבדל זה על כל צעד ושעל!

הכיתתיים מסוגלים להבחין בשני צבעים בלבד: שחור ולבן. כדי שלא יצטרכו להתנסות בפיתוי הם מפשטים את המציאות. הם מסרבים לעמוד על ההבדל בין המחנות הנלחמים בספרד, משום שלשני המחנות אופי בורגני. מאותה סיבה סבורים הם שיש צורך להישאר ניטרלי במלחמה בין יפן לסין. הם מכחישים את ההבדל העיקרי בין ברה"מ לבין המדינות הבורגניות, ולנוכח המדיניות הריאקציונית של הביורוקרטיה הסובייטית, מסרבים הם להגן כנגד האימפריאליזם על צורות הקניין שכוננו על ידי מהפכת אוקטובר.

עקב חוסר יכולתם ליצור גישה להמונים, הם מאשימים אותם בקלות כי אינם מסוגלים להתעלות לרעיונות מהפכניים.

לנביאים עקרים אלה אין כל חפץ בגשר בצורת תביעות-מעבר, משום שאין הם מתכוננים כלל לצלוח את הנהר. הם מדשדשים במקום, ומסתפקים בשינון הפשטות נבובות. המאורעות המדיניים אינם עבורם אלא הזדמנות להצהיר הצהרות, אך לא לפעול. מאחר והמציאות טופחת על פניהם של הכיתתיים, כמו על פני המערפלים והלהטוטנים למיניהם על כל צעד ושעל - הם חיים במצב של עצבנות מתמדת, בהתלוננם בלי הרף על ה"משטר" וה"שיטות" ומתמסרים לקנוניות פעוטות. בחוגיהם שלהם, הם מקיימים בדרך כלל משטר רודני. נפילתה הפוליטית של הכיתתיות, אינה אלא משלימה – כאילו היתה בבואתה – את נפילת האופורטוניזם, מבלי לפתוח פרספקטיבות מהפכניות. במדיניות המעשית מתאחדים הכיתתיים, על כל צעד ושעל, עם האופורטוניסטים, בעיקר עם הצנטריסטים, במלחמה נגד המרכסיזם.

מרבית הקבוצות והסיעות הכיתתיות מסוג זה, הניזונות מפירורים תחת שולחן האינטרנציונל ה-4, מנהלות קיום ארגוני "עצמאי" רב-ימרות, אך בלא שמץ סיכוי להצליח. הבולשביקים-לניניסטים יכולים, מבלי לבזבז את זמנם, להניח בשקט לקבוצות אלה.

ברם, נטיות כיתתיות מזדמנות אף לשורותינו אנו ומפעילות השפעה הרסנית על עבודת חטיבות מסוימות. זהו דבר שאין לסובלו אף יום נוסף אחד. מדיניות נכונה לגבי האיגודים המקצועיים היא תנאי בסיסי להשתייכות לאינטרנציונל ה-4. מי שאינו מחפש ומוצא את הדרך להמונים - אינו לוחם אלא אבן-רחיים על צוואר המפלגה. תכנית (פרוגרמה) אינה נוצרת למען מערכת עיתון, חדר-עיון אן מועדון ויכוחים, אלא למען הפעולה המהפכנית של מיליוני אנשים. טיהור שורות האינטרנציונל ה-4 מן הכיתתיות והכיתתיים חסרי התקנה הוא התנאי החשוב ביותר להצלחות המהפכניות.

פנו דרך לנוער ! פנו דרך לנשים העובדות !

תבוסת המהפכה הספרדית, שנגרמה על ידי "מנהיגיה", פשיטת-הרגל המבישה של החזית העממית בצרפת וחשיפתם של הסילופים של משפטי מוסקבה, שלוש עובדות אלה מהוות, בכללן, מכה ניצחת עבור האינטרנציונל הקומוניסטי, ויחד עם זאת, פצעים אנושים עבור בעלי-בריתו, הסוציאל-דמוקרטים והאנרכו-סינדיקליסטים. אין פירושו של דבר, כמובן, שחברי ארגונים אלה יפנו בבת אחת לעבר האינטרנציונל ה-4. הדור המבוגר יותר, אשר סבל תבוסות נוראות, ינטוש ברובו את המאבק. ובעצם, אין האינטרנציונל ה-4 שואף כלל וכלל להוות מחסה למהפכנים בעלי-מום, לביורוקרטים וקרייריסטים מאוכזבים. להפך: כנגד האפשרות של נהירת יסודות זעיר-בורגניים אלינו, אשר עתה שולטים במנגנוני הארגונים הישנים, יש צורך באמצעי מנע חמורים: תקופת ניסיון מוקדמת ארוכה עבור המועמדים שאינם פועלים, בעיקר אם אלה הם ביורוקרטים לשעבר; האיסור עליהם לתפוס במפלגה משרות אחראיות במשך שלוש השנים הראשונות, וכו'. באינטרנציונל ה-4 אין ולא יהיה מקום לקרייריזם, סרטן האינטרנציונלים הישנים. רק אלה הרוצים לחיות עבור התנועה ולא על חשבונה - הם ימצאו דרכם אלינו. הפועלים המהפכנים חייבים להרגיש אדונים באינטרנציונל. עבורם פתוחות דלתות ארגוננו לרווחה.

כמובן, גם בקרב הפועלים שנמצאו בעבר בשורות הראשונות, יש כיום מספר ניכר של פועלים עייפים ומאוכזבים. הם יישארו בריחוק מה, לפחות בתקופה הקרובה. כאשר מתבלים תכנית או ארגון, מתבלה אף הדור אשר נשאם על כתפיו. חידוש התנועה נעשה על ידי הנוער, החופשי מכל אחריות לגבי העבר. האינטרנציונל ה-4 מקדיש תשומת-לב מיוחדת לדור הצעיר של הפרולטריון. לאורך כל קווי מדיניותו משתדל הוא להפיח אימון בנוער לגבי כוחותיו ועתידו הוא. התלהבותו הרעננה ורוחו הנחושה של הנוער, הם בלבד יכולים להבטיח את ההצלחות הראשונות במאבק; הצלחות אלה בלבד הן שיכולות להחזיר אל דרך המהפכה את מיטב היסודות של הדור הישן. כך היה תמיד וכך יהיה.

כל הארגונים האופורטוניסטים, מעצם טיבם, מרכזים את עיקר עניינם בשכבות העליונות של מעמד-הפועלים, וכתוצאה, מתעלמים הן מן הנוער והן מהנשים העובדות. ברם, תקופת שקיעת הקפיטליזם מנחיתה מכותיה הקשות ביותר על האישה, הן השכירה והן עקרת-הבית. חטיבות האינטרנציונל ה-4 חייבות לתור אחר תמיכה בקרב השכבות המדוכאות ביותר של מעמד הפועלים, וכתוצאה מכך, בקרב הנשים העובדות. הן תמצאנה בהן מקור לא אכזב של מסירות, הסתפקות במועט ונכונות להקרבה.

הלאה הביורוקרטיה והקרייריזם ! פנו דרך לנוער ! פנו דרך לנשים העובדות ! אלה הן סיסמאות החרוטות על דגל האינטרנציונל ה-4.

תחת דגל האינטרנציונל ה-4

הספקנים שואלים: אולם, ההגיע הרגע ליצור אינטרנציונל חדש ? אי-אפשר ליצור אינטרנציונל באורח "מלאכותי" - טוענים הם; המאורעות הגדולים, הם בלבד מסוגלים להצמיחו, וכו'. כל ההתנגדויות הללו רק מוכיחות כי הספקנים לא יצלחו להקמת אינטרנציונל חדש. בכלל, הם לא יצלחו למאומה.

האינטרנציונל החדש כבר הופיע מתוך מאורעות גדולים: תבוסותיו הגדולות ביותר של מעמד-הפועלים בהיסטוריה. הסיבה לתבוסות אלה היא התנוונות ובגידת ההנהגה הישנה. מלחמת המעמדות אינה סובלת הפסקה. האינטרנציונל ה-3, אחרי ה-2, מת עבור המהפכה. יחי האינטרנציונל ה-4 !

אך הספקנים אינם חדלים: "האם כעת הרגע להכריז על האינטרנציונל ?" על האינטרנציונל ה-4 אין צורך "להכריז" - משיבים אנו. הוא קיים והוא נאבק. כלום חלש הוא ? כן, שורותיו ספורות עדיין, כי צעיר הוא. אולם הקאדרים שלו הינם הערובה היחידה לעתיד. מחוץ לקאדרים אלה, לא קיים על כל כדור הארץ זרם מהפכני הראוי לשם זה. אם חלש עדיין האינטרנציונל שלנו מבחינה מספרית, הוא חזק מבחינת התפיסה שלנו, התכנית, המסורת, הניסיון של הקאדרים שלו שאין דומה לו. אלה שלא רואים זאת היום, יישארו בצד. מחר יהיה זה גלוי לעין כל.

האינטרנציונל ה-4 נהנה כבר מעתה מהשנאה שהוא ראוי לה מצד הסטליניסטים, הסוציאל-דמוקרטים, הבורגנים הליברלים והפשיסטים. אין לו ולא יכול להיות לו מקום בשום חזית עממית. הוא מתנגד בתוקף לכל הקבוצות הפוליטיות הקשורות לבורגנות. משימתו - מיגור שלטון ההון. מטרתו - הסוציאליזם. שיטתו - המהפכה הפרולטרית.

בלא דמוקרטיה פנימית, אין חינוך מהפכני. בלא משמעת, אין פעולה מהפכנית. המשטר הפנימי של האינטרנציונל ה-4 מבוסס על עקרונות הצנטרליזם הדמוקרטי: חופש ויכוח מלא, אחדות פעולה מוחלטת.

המשבר הנוכחי של התרבות האנושית הוא משבר הנהגת הפרולטריון. הפועלים המתקדמים המתאספים בתוך האינטרנציונל ה-4 מראים למעמד כולו את המוצא מן המשבר. הם מציעים לו תכנית מבוססת על הניסיון הבינלאומי של המאבק המשחרר של מעמד הפועלים ושל כל המדוכאים בעולם. הם מציעים לו דגל ללא רבב.

פועלים ופועלות מכל הארצות, התאספו תחת דגל האינטרנציונל הרביעי. זהו דגל ניצחונכם הקרוב!