נכתב על ידי: ליאון טרוצקי
פורסם על ידי: לא ידוע
מקור: לא ידוע
קידוד רשת: גל.י
ההתגבשות הסופית של הבולשביזם, המנשביזם והאגף השמאלי של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית והבינלאומית נעשתה באמצעות ניתוח הניסיון, השגיאות והמגלות של מהפכת 1905. לניתוח הניסיון של המהפכה הסינית כיום - יש לפחות אותה חשיבות עבור הפרולטריון הבינלאומי.
ברם, ניתוח זה, לא רק שאין מתחילים בו - אלא הוא אסור. הספרות הרשמית עסוקה בהתאמה מהירה של העובדות להחלטות הועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי, שריקנותן נחשפה כליל. הצעת הפרוגרמה, מעגלת עד כמה שניתן את הקצוות החדים ביותר של השאלה הסינית, אולם היא נותנת את הגושפנקא לעיקרי המדיניות הרת-האסון שננקטה על-ידי הועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי. במקום ניתוח של אחד התהליכים ההיסטוריים האדירים ביותר - באה סנגוריה ספרותית המגינה על הסכימות שפשטו את הרגל.
הצעת הפרוגרמה אומרת: "הסכמים זמניים (עם הבורגנות המקומית של הארצות הקולוניאליות) באים בחשבון רק במידה שהבורגנות אינה מערימה מכשולים בפני התארגנותם המהפכנית של הפועלים והאיכרים ומנהלת מאבק אמיתי נגד האימפריאליזם".
נוסחה זו, למרות שסופחה במכוון כמשפט טפל - הינה אחת התזות המרכזיות של הצעת הפרוגרמה, לפתות לגבי ארצות המזרח. המשפט העיקרי מדבר, כמובן, על "שחרור (הפועלים והאיכרים) מהשפעת הבורגנות המקומית". ברם, אין אנו שופטים את הנאמר מנקודת ראות של תחביר, אלא מנקודת ראות פוליטית, ויותר מזה - בהתבססנו על ניסיון - אנו אומרים: למשפט העיקרי אין כאן אלא ערך משני, בעוד שהמשפט הטפל מכיל את העיקה. באופן כללי, הנוסחה אינה אלא עניבת החנק המנשביקית קלאסית עבור הפרולטריון המזרחי.
על אלו "הסכמים זמניים" מדובר? בפוליטיקה, כמו בטבע, הכל "זמני". אולי מדובר כאן בהסכמים נסיבתיים מעשיים בלבד? ברור שאיננו יכולים לוותר מראש על הסכמים כאלה, כשהם מותחמים בהקפדה בכל פעם למטרה מוגדרת. זה המצב כאשר, למשל, מדובר בהסכם עם סטודנטים מן הקואומינטנג,[1] למען ארגון הפגנה אנטי-אימפריאליסטית, או בעזרה המוגשת על-ידי סוחרים סיניים לשובתים בקונצסיה ((concession זרה. תופעות כאלה אין בשום אופן להוציא מכלל חשבון בעתיד, אפילו בסין. אך, אם כך, לשם מה נוספו כאן התנאים הפוליטיים הכלליים: "...במידה והבורגנות אינה מערימה מכשולים לפני התארגנותם המהפכנית של הפועלים והאיכרים ומנהלת מאבק אמיתי(!) נגד האימפריאליזם".
ה"תנאי" היחיד לכל הסכם עם הבורגנות, לכל הסכם נפרד, מעשי, מוגבל לאמצעים מוגדרים ומותאם לכל מקרה - פירושו שלא מערבבים את הארגונים והדגלים לא במישרין ולא בעקיפין, לא ליום ולא לשעה; שמבחינים את האדום מן הכחול ולעולם לא מאמינים שהבורגנות מסוגלת או נכונה לנהל מאבק ממשי נגד האימפריאליזם ולא להוות מכשול בפני הפועלים והאיכרים. התנאי המוזכר לעיל מיותר לחלוטין כשמדובר בהסכמים מעשיים. להפך, הוא יכול רק להזיק על ידי כך שישבור את המגמה הכללית של מאבקנו נגד הקפיטליזם, מאבק שאינו פוסק במשך התקופה הקצרה של ה"הסכם". מאז ומתמיד אמרנו שהסכמים על טהרת המעשיות, אשר אינם כובלים את ידינו בשום צורה ואינם כרוכים בשום התחייבות פוליטית מצדנו, יכולים אם יש בהם תועלת ברגע מסוים - להיחתם גם עם השטן בעצמו. אולם, יהיה זה אבסורד לדרוש שבהזדמנות זו יעבור השטן לחלוטין לנצרות וישתמש בקרניו לא כנגד הפועלים והאיכרים אלא למען מטרות אדיקות. אילו העמדנו תנאים כאלה - כי אז היינו משימים עצמנו, ביסודו של דבר, סניגורי השטן, המבקשים להיהפך לסנדקיו.
בהצדיקה תנאים אבסורדיים אלה, ובקשטה מראש את הבורגנות - אומרת הצעת הפרוגרמה בצורה ברורה ומפורשת (חרף האופי הטפל של המשפט, שסוגנן בצורה דיפלומטית) - שמדובר אכן בקואליציות פוליטיות ממושכות ולא בהסכמים נסיבתיים הנועדים למטרות מעשיות בלבד. כי מה פירושה של הדרישה שהבורגנות תיאבק "באמת" ו"לא תערים מכשולים" בפני הפועלים? האם כופים אנו על הבורגנות עצמה תנאים אלה והאם דורשים אנו שתיתן הבטחה פומבית? היא תיתן את כל ההבטחות שתרצה! היא תשלח אפילו את נציגיה למוסקבה, תצטרף לאינטרנציונל של האיכרים, תצטרף כמפלגה "אוהדת" לאינטרנציונל הקומוניסטי, תקרוץ לאינטרנציונל האדום של האיגודים המקצועיים - בקיצור, היא תבטיח כל מה שיאפשר לה (בעזרתנו) להטעות ביתר קלות ובצורה שלמה ויעילה יותר את הפועלים והאיכרים על-ידי זריקת חול בעיניהם... עד להזדמנות הבאה (לפי הדגם של שאנחאי).
אולם, שמא לא מדובר פה בהבטחות פוליטיות של הבורגנות שכמותן היא מוכנה, כאמור, לפזר כהנה וכהנה, בהבטיחה לעצמה שנהיה ערבים לה בפני ההמונים העמלים? שמא מדובר פה בהערכה "אובייקטיבית", "מדעית" לגבי בורגנות מקומית נתונה; באיזושהי תחזית "סוציולוגית" של כישוריה של הבורגנות לנהל מאבק ו"לא להוות מכשול"? למרבה הצער, כפי שמעיד הניסיון הטרי ביותר, מציגות, כרגיל, תחזיות אלה את המומחים ככסילים. ולא היה זה כה רע אילו הם לבדם היו מעורבים בדבר...
אולם, לא יכול להיות שום ספק: הכתוב מטפל בפירוש בבריתות פוליטיות לטווח הארוך. מיותר לחלוטין לכלול בפרוגרמה את שאלת ההסכמים המעשיים, הנסיבתיים. לשם כך מספיקה החלטה לגבי טקטיקה "על משימותינו הנוכחיות". אלא שמדובר כאן בהצדקה, באישור, באמצעות הפרוגרמה, של האוריינטציה שננקטה רק אתמול כלפי הקואומינטנג ואשר חיסלה את המהפכה הסינית השניה ומסוגלת לחסל עוד מהפכות בעתיד.
בהתאם לתפיסתו של בוכארין, מחברה האמיתי של ההצעה - יש להסתמך בפירוש על הערכה כללית של הבורגנות הקולוניאלית, אשר נכונותה להיאבק ולא להוות מכשול אמורה להוכיח את עצמה לא על-ידי שבועות הן-הצדק שלה, אלא באופן "סוציולוגי" למהדרין, כלומר - באלף ואחת סכימות מלומדות מותאמות למטרות אופורטוניסטיות.
על מנת שההוכחה תהיה ברורה יותר, נצטט כאן את דעתו של בוכארין על הבורגנות הקולוניאלית. לאחר התייחסות ל"תוכן האנטי-אימפריאליסטי" של מהפכות קולוניאליות, ומתוך ציטוטים מלנין (לגמרי לא לעניין) מצהיר בוכארין: "הבורגנות הליברלית בסין מילאה, באופן אובייקטיבי, תפקיד מהפכני, זאת במשך כמה וכמה שנים ולא חודשים, עד שמיצתה את כל כוחותיה. לא היתה זו בשום צורה 'יממה מפוארת' דוגמת המהפכה הליברלית הרוסית של 1905".
כל מה שנאמר כאן - בטעות יסודו.
אכן, לנין לימד שיש להבדיל בקפדנות בין אומה בורגנית מדוכאה לבין זו המדכאת. מכאן נובעות מסקנות בעלות חשיבות מיוחדת במינה. למשל, במקרה של מלחמה בין ארץ אימפריאליסטית לבין ארץ קולוניאלית. עבור פציפיסט, דומה מלחמה זו לכל מלחמה אחרת. עבור קומוניסט - המלחמה של אומה קולוניאלית נגד אומה אימפריאליסטית הינה מלחמה בורגנית-מהפכנית. כך העלה לנין את התנועות לשחרור לאומי, את ההתקוממויות הקולוניאליות ואת המלחמות של האומות המדוכאות לרמה של מהפכות דמוקרטיות בורגניות - בעיקר לרמה של 1905 הרוסי. אולם, מעולם לא העמיד לנין - כפי שעושה עתה בוכארין, לאחר התפנית שלו של 180 מעלות - את מלחמות השחרור הלאומי מעל למהפכות הדמוקרטיות הבורגניות. לנין דרש הבחנה בין הבורגנות של הארץ המדוכאת לבין זו של הארץ המדכאת. אולם בשום מקום לא הציג לנין את הבעיה (ולא יכול היה להציגה) כך שהבורגנות של ארץ קולוניאלית או קולוניאלית-למחצה בתקופה של מאבק לשחרור לאומי - הינה מתקדמת יותר ומהפכנית יותר מן הבורגנות של ארץ לא-קולוניאלית בתקופה של מהפכה דמוקרטית. מבחינה תיאורטית - אין בזה צורך; ההיסטוריה - לא מאשרת זאת. כל כמה שהליברליזם הרוסי היה עלוב ואגפו השמאלי-הדמוקרטיה הזעיר-בורגנית - הסוציאל-רבולוציונרים והמנשביקים - חלוש, אין כל אפשרות לקבוע כי הליברליזם והדמוקרטיה הבורגנית הסינית הראתה מעוף או כשרון מהפכני רב יותר מאשר עמיתיה הרוסים.
להציג את הדברים כאילו העול הקולוניאלי מחשל בהכרח אופי מהפכני אצל הבורגנות הלאומית - פירושו לשחזר את הטעות היסודית של המנשביזם, שהחזיק בדעה שהאופי המהפכני של הבורגנות הרוסית חייב בהכרח להיגזר מהדיכוי האבסולוטיסטי והפיאודלי
השאלה של האופי והמדיניות של הבורגנות - מוכרעת על-ידי המבנה הפנימי של המעמדות בקרב האומה המנהלת את המאבק המהפכני, על-ידי התקופה ההיסטורית בה מתנהל המאבק, על-ידי מידת התלות הכלכלית, המדינית והצבאית הקושרת את הבורגנות המקומית לאימפריאליזם העולמי בכללו או לחלק ממנו, ולבסוף - וזה העיקר - על-ידי דרגת הפעילות המעמדית של הפרולטריון המקומי ועל-ידי מצב קשריו עם התנועה המהפכנית הבינלאומית.
מהפכה דמוקרטית או שחרור לאומי יכולים לאפשר לבורגנות להעמיק ולהרחיב את אפשרויות הניצול שבידה. ההתערבות העצמאית של הפרולטריון בזירה המהפכנית - מאיימת להשמיט מידיה את עצם אפשרות הניצול שלה.
נה נתבונן בעובדות. נותני ההשראה הנוכחיים של האינטרנציונל הקומוניסטי חוזרים ומשננים שצ'אנג-קאי-צ'ק נלחם "נגד האימפריאליזם", בעוד שקרנסקי[2] צעד יד ביד עם האימפריאליסטים. מסקנה: היה צורך לנהל מאבק עד חרמה נגד קרנסקי בעוד שבצ'אנג-קאי-צ'ק היה צריך לתמוך.
הקשר בין הקרנסקיזם והאימפריאליזם אינו מוטל בספק. אפשר לחזור עוד אחורנית ולהדגיש שהבורגנות הרוסית "הדיחה" את ניקולאי ה-2 עם בירכת האימפריאליזם האנגלי והצרפתי. לא רק מיליוקוב-קרנסקי תמכו במלחמת לויד ג'ורג'-פואנקרה, אלא שגם לויד ג'ורג'-פואנקרה תמכו במהפכה של מיליוקוב-קרנסקי כנגד הצאר, בתחילה, וכנגד הפועלים והאיכרים לאחר מכן. עובדה זו אינה מוטלת בספק.
אולם, ביחס לכך, כיצד התרחשו הדברים בסין? "מהפכת פברואר" התחוללה בסין ב-1911. מהפכה זו היתה צעד גדול קדימה, למרות שהיא בוצעה בהשתתפותם הישירה ביותר של האימפריאליסטים. בזיכרונותיו, מספר סון-יאט-סן[3] כיצד השיג ארגונו בכל אשר פעל את "סיוע" המדינות האימפריאליסטיות (אם היתה זו יפן, צרפת או ארה"ב). אם קרנסקי ב-1917 המשיך להשתתף במלחמה האימפריאליסטית, אזי הבורגנות הסינית - זו שהיתה כה "לאומית", כה "מהפכנית" וכו' - תמכה אף היא בהתערבות וילסון במלחמה, בתקווה שמדינות ההסכמה תסייענה לשחרר את סין. ב-1918 פנה סון-יאט-סן לממשלות ההסכמה עם תוכניותיו להבראה כלכלית ושחרור מדיני של סין. אין שום סיבה לקבוע שהבורגנות הסינית, במאבקה נגד השושלת המנצ'ואית, הפגינה כישורים מהפכניים יותר מאשר הבורגנות הרוסית במאבקה נגד הצאריזם; או שהגישות של צ'אנג-קאי-צ'ק ושל קרנסקי כלפי האימפריאליזם היו שונות, מהותית.
אולם - קובע הועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי – צ'אנג-קאי-צ'ק בכל זאת יצא למלחמה נגד האימפריאליזם. להציג את הדברים כך, פירושו - לסלף את המציאות בצורה גסה. צ'אנג-קאי-צ'ק יצא למלחמה נגד המיליטריסטים הסיניים, סוכנים של אחת המדינות האימפריאליסטיות. אין זה אומר מלחמה נגד האימפריאליזם. אפילו טאנג-פינג-סיאן הבין זאת. בדו"ח שהציג בפני המושב ה-7 של הועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי (בסוף 1926) הוא אפיין את מדיניות המרכז של הקואומינטנג בהנהגת צ'אנג-קאי-צ'ק במילים הבאות:
"בתחום המדיניות הבינלאומית, יש לו גישה פסיבית, במלוא מובן המילה... הוא נוטה להילחם רק באימפריאליזם האנגלי; באשר לאימפריאליסטים היפנים, הוא מוכן בתנאים מסוימים להסכים לפשרה עמם". (מתוך פרוטוקול המושב ה-7.)
יחסו של הקואומינטנג כלפי האימפריאליזם היה, מלכתחילה, לא מהפכני אלא יחס של שיתוף-פעולה: הקואומינטנג ביקש להכות בסוכנים של מעצמות אימפריאליסטיות מסוימות על מנת לעשות עסקות עם אותן מעצמות עצמן או עם אחרות, בתנאים נוחים יותר לבורגנות הסינית. זה הכל.
העניין נעוץ בכך שכל הגישה לשאלה זו מוטעית. מה שצריך לבחון איננו היחס של כל בורגנות מקומית כלפי האימפריאליזם באופן כללי - אלא עמדתה ביחס למשימות ההיסטוריות המהפכניות העומדות על סדר היום בארצה. הבורגנות הרוסית היתה זו של מדינה אימפריאליסטית מדכאת. הבורגנות הסינית היא זו של ארץ קולוניאלית ומדוכאת. מיגור הצאריזם הפיאודלי היה גורם של קידמה ברוסיה הישנה. מיגור העול האימפריאליסטי בסין הינו משימה היסטורית מתקדמת. אולם התנהגותה של הבורגנות הסינית ביחס לאימפריאליזם, לפרולטריון ולאיכרות, לא רק שאינה מהפכנית יותר מיחסה של הבורגנות הרוסית אל הצאריזם והמעמדות המהפכניים ברוסיה - אלא שהיא, אולי, יותר ריאקציונית ומוגת-לב. זוהי הדרך היחידה להעמיד שאלה זו.
הבורגנות הסינית מספיק ריאליסטית ומכירה די מקרוב את פרצוף האימפריאליזם העולמי על מנת להבין שמאבק רציני באמת נגדו - דורש התקוממות כזו של ההמונים המהפכניים, עד כי מלכתחילה, תהווה איום על הבורגנות עצמה. אם המאבק נגד השושלת המנצ'ואית היה משימה בהיקף קטן יותר בקנה מידה היסטורי מאשר מיגור הצאריזם, אזי המאבק נגד האימפריאליזם העולמי הינו נושא מקיף ורחב הרבה יותר מבחינה היסטורית. ואם מתחילת דרכנו לימדנו את פועלי רוסיה שלא להאמין בנכונות הליברליזם וביכולת הזעיר-בורגנות הדמוקרטית למגר את הצאריזם ולחסל את הפאודליזם, הרי באותה מידה היינו חייבים להחדיר, מלכתחילה, בפועלים הסינים אותו רגש של אי-אמון. ביסודו של דבר, התיאוריה החדשה של סטלין-בוכארין, המוטעית עד היסוד בדבר היותה של הרוח המהפכנית "טבועה" בבורגנות הקולוניאלית - אינה אלא מנשביזם מתורגם ללשון הפוליטיקה הסינית; היא משמשת אך ורק כדי להפוך את מצבה המדוכא של סין - להון פוליטי בידי הבורגנות סינית; היא מטילה על המאזניים, בצד של הבורגנות - תוספת משקל על חשבון הפרולטריון הסיני המדוכא דיכוי כפול.
אולם, אומרים לנו סטלין ובוכארין, מחברי הצעת הפרוגרמה, המסע לצפון של צ'אנג-קאי-צ'ק גרם להתעוררות עצומה של ההמונים הפועלים והאיכרים. על כך אי אפשר לחלוק. אולם, האם העובדה שגוצ'קוב ושולגין הביאו לפטרוגרד את כתב התפטרותו של ניקולאי ה-2 - לא שיחקה תפקיד מהפכני, לא עוררה את השכבות המדוכאות ביותר, העייפות ביותר, הרדומות ביותר? האם העובדה שקרנסקי נעשה נשיא מועצת השרים ומפקד עליון של הצבאות לא עוררה את המוני החיילים, לא דחפה אותם לאסיפות, לא קוממה את הכפרים נגד בעלי האחוזות?
אפשר אף להעמיד את השאלה בצורה רחבה יותר: באופן כללי, האם כל הפעילות של הקפיטליזם אינה מעוררת את ההמונים, אינה עוקרת אותם, בהתאם לביטוי ב"מניפסט הקומוניסטי" מן הטמטום של חיי הכפר, אינה משליכה את גדודי הפועלים לתוך המאבק? אולם, האם הערכה היסטורית בדבר התפקיד האובייקטיבי של הקפיטליזם בכללותו, או של פעולות מסוימות של הבורגנות בפרט - יכולה לתפוס את מקום גישתנו הפעילה כמעמד מהפכני כלפי הקפיטליזם ופעילותה של הבורגנות? הפוליטיקה האופורטוניסטית התבססה תמיד על "אובייקטיביזם" מסוג זה, לא דיאלקטי, שמרני, נגרר. המרכסיזם הורה תמיד כי התוצאות המהפכניות של מעשים מסוימים אשר הבורגנות נאלצת לבצע עקב מצבה, תהיינה מלאות יותר, מכריעות יותר, פחות מפוקפקות ויותר בנות-קיום, ככל שהאוונגרד הפרולטרי יהיה עצמאי יותר ביחס לבורגנות ונוטה פחות להניח לה לכבול את ידיו, ליפותה, להגזים ברוחה המהפכנית ובנכונותה להקים "חזית מאוחדת" ולהיאבק נגד האימפריאליזם.
ההערכה של בוכארין והסטליניסטים לגבי הבורגנות הקולוניאלית אינה עומדת מול ביקורת תאורטית יותר משהיא עומדת מול ביקורת במישור ההיסטורי והפוליטי. ואולם, דווקא הערכה זו היא שמקודשת על-ידי הצעת הפרוגרמה.
משגה שאין מכירים בו ואין מוקיעים אותו - גורר אחריו תמיד משגה נוסף, או מכשיר את הקרקע לכך.
אם אתמול היוותה הבורגנות הסינית חלק מן החזית המאוחדת המהפכנית, הרי היום טוענים "שהיא עברה באופן סופי למחנה מהפכת הנגד". לא קשה לראות עד כמה סידורי תפקידים אלה וההעברות בהם, הנעשים בצורה אדמיניסטרטיבית טהורה, ללא ניתוח מרקסיסטי רציני כלשהו - הם משוללי כל יסוד.
ברור לחלוטין שהבורגנות מצטרפת למחנה המהפכה לא במקרה, לא מתוך קלות-דעת אלא משום שהיא נתונה תחת לחץ האינטרסים המעמדיים שלה. מפאת חששה מפני ההמונים, היא נוטשת לאחר מכן את המהפכה, או מבטאה בגלוי את שנאתה, המוסווית עד אז, נגד המהפכה. אולם היא אינה יכולה "לעבור באופן סופי למחנה הנגד-מהפכה", כלומר, להשתחרר מכל צורך נוסף "לתמוך" במהפכה או לפחות לחזר אחריה - אלא כאשר היא מצליחה להגשים את מאווייה הבסיסיים כמעמד, באמצעים מהפכניים או באמצעים אחרים (למשל, אלה של ביסמרק). נזכיר את דברי ימי השנים 1848 ו-1871. נזכיר שאם הבורגנות הרוסית יכלה להפנות עורף באופן כה החלטי למהפכת 1905, אין זה אלא משום שקיבלה ממנה את הדומה, כלומר, את האמצעי להשפיע במישרין על הביורוקרטיה ולהגיע אתה להסדר. אולם, כאשר גילתה מלחמת 1914-1917 שהמשטר ה"מחודש" בלתי מסוגל להבטיח את סיפוק האינטרסים העיקריים של הבורגנות, פנתה זו האחרונה מחדש לצד המהפכה ותפניתה היתה חריפה יותר מאשר ב-1905.
האם ניתן לומר כי מהפכת 1925-1927 בסין סיפקה, ולו באופן חלקי, את האינטרסים של הקפיטליזם הסיני? לא. סין מרוחקת כיום מאיחוד לאומי ממשי ומעצמאות בתחום המכסים כשם שהיתה לפני 1925. ברם, יצירתו של שוק פנימי אחד ויחיד והגנתו בפני סחורות זרות זולות יותר מהווה עבור הבורגנות הסינית כמעט שאלת חיים ומוות; זו השאלה השניה בחשיבותה אחרי שאלת שמירת בסיס השליטה המעמדית על הפרולטריון והאיכרות העניה. אולם, עבור הבורגנות האנגלית והיפנית, השארתה של סין במצב של קולוניה אינה פחות חשובה מרכישת אוטונומיה כלכלית עבור הבורגנות הסינית. הנה משום מה יהיו עוד הרבה פיתולים שמאלה במדיניות של הבורגנות הסינית. העתיד צופן עוד פיתויים רבים עבור חובבי "החזית הלאומית המאוחדת". לומר היום לקומוניסטים הסיניים: בריתכם עם הבורגנות היתה נכונה מ-1924 עד סוף 1927, אבל עכשיו היא לא שווה כלום, כי הבורגנות עברה סופית למחנה מהפכת הנגד - פרושה של אמירה זו הוא הכנה של מצבי מבוכה נוספים לקומוניסטים הסיניים נוכח השינויים האובייקטיביים במצב והפיתולים שמאלה אשר הבורגנות הסינית תבצע בעתיד באופן בלתי נמנע. ואכן, כבר המלחמה שמנהל צ'אנג-קאי-צ'ק נגד הצפון ממוטטת לחלוטין את הסכימה המכנית של מחברי הצעת הפרוגרמה.
אולם, הטעות העקרונית הטמונה בניסוח הרשמי של השאלה - תתגלה, ללא ספק, במלוא בהירותה, בצורה משכנעת ולא ניתנת לערעור,אם ניזכר בעובדה חשובה זו של העבר הקרוב: רוסיה הצארית היתה שילוב של אומות שליטות ואומות מדוכאות, בני "רוסיה הגדולה" ו"בני הגזע האחר", שרבים מביניהם נמצאו במצב של קולוניות או קולוניות-למחצה. לנין לא רק דרש שיקדישו את תשומת-הלב המרבית לשאלה הלאומית של עמי רוסיה הצארית, אלא טען גם כנגד בוכארין ושות' כי חובתו האלמנטרית של הפרולטריון בן האומה השליטה - לתמוך במאבק העמים המדוכאים למען הזכות להגדרה עצמית, עד להיפרדות. האם הסיקה המפלגה מכך שהבורגנות של העמים המדוכאים על-ידי הצאריזם (פולנים, אוקראינים, טאטרים, יהודים, ארמנים וכו') - מתקדמת יותר, רדיקאלית יותר, מהפכנית יותר מן הבורגנות הרוסית?
הניסיון ההיסטורי מורה שהבורגנות הפולנית, חרף השילוב של הדיכוי האבסולוטיסטי והדיכוי הלאומי - היתה יותר ריאקציונית מן הבורגנות הרוסית: בדומה, היא חשה משיכה לא לעבר הקאדטים אלא לעבר האוקטובריסטים. אותו דבר נכון לגבי הבורגנות הטאטרית. שלילת הזכויות החמורה מהיהודים לא מנעה מהבורגנות היהודית להיות עוד יותר שפלה, ריאקציונית ומוגת-לב מן הבורגנות הרוסית. הבורגנים האסטונים, הלאטווים, הגרוזינים או הארמנים - האם היו הם מהפכנים יותר מן הבורגנים הרוסים? כיצד ניתן לשכוח לקחים היסטוריים כאלה?!
או שמא עלינו להודות היום, לאחר מעשה, כי הבולשביזם שגה כאשר - בניגוד לבונד, לדשנקס[4], אנשי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, המנשביקים הגרוזינים ואחרים - הוא קרא לפועלי כל האומות המדוכאות, לפועלי כל העמים הקולוניאליים של רוסיה הצארית, מתחילת המהפכה הדמוקרטית בורגנית, להבדיל עצמם וליצור את הארגונים המעמדיים האוטונומיים שלהם עצמם, לנתק ללא רחם כל קשר ארגוני לא רק עם הבורגנות הליברלית, אלא גם עם המפלגות המהפכניות הזעיר בורגניות, להרוויח את מעמד הפועלים במאבק נגד מפלגות אלה, ובאמצעות הפועלים להלחם עם מפלגות אלה לרכישת ההשפעה על האיכרות? האם לא עשינו כאן משגה "טרוצקיסטי"? האם לא דילגנו כאן, ביחס לאומות מדוכאות אלה, שבמקרים רבים היו נחשלות מאד, מעל לשלב ההתפתחות שהיה יכול להתאים לקואומינטנג?
כמה קל, למעשה, לבנות תיאוריה אשר לפיה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, הדשנקצוטיון, הבונד וכו', היו צורות "מיוחדות" של שיתוף הפעולה ההכרחי בין המעמדות השונים במאבק נגד האבסולוטיזם והדיכוי הלאומי! כיצד ניתן לשכוח לקחים היסטוריים כאלה?
אפילו לפני המאורעות הסיניים בשלושת השנים האחרונות היה ברור לכל מרכסיסט - והיום זה חייב להיות ברור גם לעיוור - כי האימפריאליזם הזר, משום התערבותו הישירה בחיים הפנימיים של סין, גורם למיליוקובים ולקרנסקים הסינים להיות עוד יותר מוגי לב בחשבון אחרון, מבני מינם הרוסים. לא לשווא כבר המניפסט הראשון שהוצא על-ידי מפלגתנו טען שככל שפונים מזרחה, כך נעשית הבורגנות קטנונית ומוגת-לב יותר, וכן גדלות המשימות המוטלות על כתפי הפרולטריון. "חוק" היסטורי זה תקף במלואו בסין.
"מהפיכתנו היא מהפכה בורגנית, הפועלים חייבים לתמוך בבורגנות - אומרים הפוליטיקאים חסרי הערך ממחנה החסלנים. מהפיכתנו היא מהפכה בורגנית, אומרים אנו המרכסיסטים. הפועלים חייבים לפקוח את עיני העם לנכלי הפוליטיקאים הבורגנים, ללמד אותם לא לסמוך על הבטחות ולהסתמך על כוחותיהם עצמם, על הארגונים שלהם עצמם, על אחדותם שלהם עצמם, על כלי הנשק שלהם עצמם בלבד." (לנין, כתבים, כרך 14, חלק 1.)
תזה לניניסטית זו היא מחייבת לגבי המזרח בשלמותו. היא חייבת בכל מחיר למצוא את מקומה בפרוגרמה של האינטרנציונל הקומוניסטי.
[1]הקואומינטנג - מפלגה לאומנית בורגנית בסין. נוסדה ב-1912. ב-1927 הפכה, בהנהגת צ'אנג-קאי-צ'ק, למפלגה הבורגנית השלטת בסין.
[2]קרנסקי - חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ברוסיה. ראש ממשלה של הממשלה הזמנית שהוקמה ב-1917. הודח על-ידי התקוממות הפועלים וההמונים המדוכאים בהנהגת הבולשביקים באוקטובר 1917.
[3] סון-יאט-סן - מנהיג בורגני לאומני של המהפכה הסינית של 1911. מייסד הקואומינטנג.
[4]ארגון ארמני, לאומני זעיר בורגני.